לא כל נופל בשדה הקרב זוכה לשיר. לא כולם יהפכו לשירים, אבל הצורך כמעט מתבקש. שירים לזכר נופלים – פואטיקה שכיחה בארץ שמלחמות הן חלק מחייה, ההופכת חלק ממהות השכול, "מחזירה לחיים" את הנופלים ומחלצת מצער השתיקה. גם השיר הזה
אומרים עליהם בדרך כלל משהו כמו: אלה השירים הכי יפים, השקטים האלה, העצובים האלה. פרט לקצב-טון נוגה – אין מכנה משותף ביניהם, אבל בימי הזיכרון הם נשמעים ברצף כאילו נכתבו לימים האלה, ובמיוחד השירים שנולדו על רקע האובדן הגדול במלחמות
זה הזמן הזה בשנה. בכל שנה מחדש, לוח השנה הלאומי קורא לספר את סיפור האובדן המשותף. יש שירים שמתחברים עם זיכרון האבל הקולקטיבי, ועם זאת יש בהם משהו מאוד אישי במהות הלירית שלהם שהשראתה על המוסיקה עמוקה. אור עמרמי ברוקמן,
השיר נכתב בשלהי מלחמת העצמאות, כשנה לאחר פרוץ הקרבות, ועוסק בזכר הנופלים הישראלים במלחמה על הקמת המדינה. מאז הפך השיר לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, והוא מושר לעיתים קרובות בטקסי זיכרון. השיר השיר מייצג את האידיאלים החברתיים של תקופת תש"ח
"עוד מעט נהפוך לשיר" הוא משפט אירוני שבתוכו מקופלת מציאות טראומטית אכזרית. בכל שנה מתווספים עוד שמות למצבה הלאומית הענקית. סיפוריהם הופכים למילים מולחנות לא רק משום שהם אינם כבר בין החיים, אלא מפני שהם מתו ללא עת בעת מילוי
"עצוב למות באמצע התמוז" ששרה נורית גלרון. הוא שיר שנכתב בהקשר – אישי: נעמי שמר – על עצמה. נעמי נפטרה ב-26 ביוני 2004, הוא חודש תמוז. באופן אירוני, שנים לפני מותה., כתבה את השיר הזה לפני ניתוח שהייתה צריכה לעבור. כך היא
הילדים שנופלים – ובעקבותיהם באות מילים, שירה. יעלו ויבואו גם המנגינות, כדי שהשכול יספג במגע צליליהן. לא תמיד המילים מזמינות מנגינות. לעיתים המלחין יעשה מאמץ מיוחד כדי לשוות להן תוגה שתיגע באובדן. הילד הוא רס"ן יותם לוטן בן קיבוץ בית
שירי זיכרון ימשיכו להיכתב כאן. יגיע מחזור חדש. כל מלחמה וכול מבצע והשירים העצובים שלהם. מרגע שהבן/אח/ידיד נפל, הצלילים באים למלא חלל. השיר, הלחן נוגעים בכאב, הופכים מציבה חזקה מאבן. השיר שכתבו אביגדור קנר ונועם פינחסוב לזכרו של סמ"ר נעם רוזנטל,
הביצוע המקורי של השיר שכתב דידי מנוסי והלחין יוחנן זראי, שייך ללהקת גייסות השריון עם הסולנית תיקי דיין והסולנים דורי בן זאב ואבי טולדנו. השיר נכתב על ידי מנוסי לתוכנית של הלהקה "6 ימים בטנק" שהועלתה בקיץ 1967, אחרי הניצחון
לקראת ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, כוחות הביטחון ונפגעי פעולות הטרור, מתחילים לזרום השירים החדשים. מכנה משותף: צער, יגון, כאב, דיכאון, דכדוך, עגמה, תוגה, עגמומיות, נכאים, קדרות, מלנכוליות. כשמדובר בשכול – הכל נכון. השיר נכתב לזכרו של ארז שגיא, שנפל
לגעת ללב, להרטיט, לגרום התרגשות, לעורר רגש עז, להסעיר נפש. אין מילים אחרות. למעשה – אין מילים. סהר שרב בחר במילים פשוטות, מפני שצלילי הצער שהתנגנו-הסתלסלו בנפשו התחננו למילים, ביטאו געגועים עזים שחברו לקולה של אמא. שיר זיכרון מרטיט. בוקר
נתן יונתן כתב שיר מטפורי על הנופלים ככלל והנופלים כפרטים. החול יזכור את האובדן הגדול של הנופלים (הגלים) אבל לא יזכרם כפרטים – להוציא את אלה, שעברו עליו (על חול החוף) באחד הלילות – "זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר"
חיים חפר כתב סיפור אהבה על רקע מלחמת תש"ח. קשר שהתחיל יום אחד בדרך לבאר שבע. התאהב בה במבט ראשון, יותר ביופיה, בצמתה. גם היא את ראשה הסבה. משהו ניצת… אבל הקשר לא התבסס ממש. לא התקבע. אפילו שכח לשאול לשמה.
השירים שיתנגנו בימים הקרובים מייצרים את העצב הקולקטיבי, אבל נוגעים חזק גם בעצב והטראומה האישיים. אין כמו שירים עצובים להמחיש את האובדן, גם לחבק את הצער על בחור צעיר יפה תואר שלא הספיק לחיות. אסתר שמיר כתבה "חצי חיים אתה חבר שלי"
