המסורת מנצחת. גם השנה התאחדו גופים כדי שהאוסף הזה יצא. הזיכרון מקודש מדי מכדי שיקטעו את רצפו. הזיכרון על מות היקרים מוביל את העורכים לסמן "ווי" על פרויקט, ושאלת האיכות הופכת בדרך כלל משנית. 30 שירי האוסף מייצרים אוסף אקראי
הרבה שירים נולדים בהזמנה. לא תמיד זו הזמנה רשמית, אבל די היה לו לעילי בוטנר לשוחח עם אלי בן שם, יו"ר "יד לבנים", אבא של קובי, כדי להודיע לו (לאלי) כבר למחרת השיחה – "יש לי שיר". המילים, המנגינה, התחושה
"אף אחד לא מדבר על הילד", אבל "כולם מדברים על הילד" וגם "את מה שאין לומר – שותקים, סוגרים בשקט את הדלת". נעם רותם מתבונן, חש ומתאר סיטואציית סלון של משפחה שאיבדה את "הילד". אין כאן השתפכות. לא מלודרמה, אלא
