פסטיבלים עתירי הופעות הם מבחינתי מקור תסכול מתמשך. ההופעת החד פעמיות שרצית לראות נופלות באותה שעה על הופעות שמאוד רצית לראות, ובהתנגשות הזו – אתה מוותר על אחת ומקווה שהיא תמשיך לרוץ מחוץ לפסטיבל. אם לאו – פספסת, לעיתים בגדול.
הפואטיקה של המוסיקה. שנים שלט שמעתי מוסיקה של יאיר זיו. מוסיקאים מוכשרים רבים נעלמו לי משך השנים. החזרה שלו היא כמו "חלון אל שמש חמה", ייחודית ומיוחדת. האלקטרוניקה והקול הגבוב משיבים רוח חיים בטקסט הקצר והפשוט. האיטיות הקצבית מוליכה למסע
רוצים בי-ג'יז אצל פבלו רוזנברג? תלחצו 2. "תאירי את הדרך" נקרא השיר. הטקסט: תרגיל מתייפייף במטפורות מימיות בענייני אהבה – "רץ אלייך מתוך הגשם – לבי ילמד לשחות גם כשאין טיפה בים האושר הגדול". מוסיקה: הפורמולה של האחים גיב. מתברר,
חשבון נפש שיכול להתאים לכל "ישראלי מצוי" – חי כאילו חיים בסבבה, אבל חש חוסר סיפוק גדול. השיר משדר מצד אחד תזזיתיות – "רץ ברחובות", "חי בגדול", "כיסי מלאים מלא המרץ", "חי על הגבול במסלול המהיר", "שט ברחובות עם הזרם"
