שני פונה פוצחת במסכת התבכיינות פשטנית על העולם. הכל רע-רע-רע, פעם אנשים היו רגישים, הרגישו יותר שבת ויותר אלוהים, אהבה היתה אהבה, אנשים חיים בערך, אז בא לה לשרוף הכל "כמו איזה לא נורמאלית". הניסוח לא מתוחכם-לא בהיר, שטחי, והכתיבה
הטון הנמוך של שני פונה משדר תחושת געגועים עמוקה למי ש"עטפה" והייתה "מפרץ" והרגיעה ב"מילים ארוכות". מעניינת הפנייה שלה לדמות הנאהבת בלשון זכר – "פעם הייתי ילד", כאילו הילד הוא מהות שלזמן ילדות, שבו הילד מחפש את הרוגע והחום. זהו
לשני פונה אין שאלות. רק תשובות ותודות. היא שרה לאב שליבו פועם בליבה. עומד איתן ונשגב לצידה. מודה לו על האור והגנה. דמות אב פרטית? דמות אב אלוהית? התשובה אינה רציונאלית. רגש לפני היגיון. כל אחד ייקח את השיר לכיוון
ריאליטי מוסיקה מעוררת התרגשות – לעיתים עד דמעות. יש רגעים אותנטיים, שאינך חושד בדמעות תנין. מירי מסיקה התייפחה כמו ילדה למשמע Sounds Of Silence של פול סיימון בביצוע ניצן שייר. צודקת מסיקה: יש רגעים שהם מעל לתחרות מוסיקה. מה מיוחד
מירי מסיקה ממשיכה בביקורת מקצועית על אביב גפן: אתה בוחר למתמודדים שלך שירים שאתה אוהב, אבל הם אינם משרתים אותם. מסיקה התכוונה ל"גיטרה וכינור" של שלום חנוך ששרו בדואט שרונה ירדן וידאל וליאור נעמן. מסיקה מדברת על ביצוע. גפן –
קול אופראי גבוה מדי לטעמו של אביב גפן במקרה של הדר עטרי. לאברהם טל קשה לשפוט "שיר טחון מדי" כמו Sweet Child O' Mine ששרה אנסטסיה בוטארה. אז מה עומד למבחן? השיר, הקול, הפרשנות? גפן טוען, שהוא מצפה להרבה יותר מ"ביצוע
