אני מכנה את האוספים האלה – החולשות הנוסטלגיות של הקולקטיב. ל"שירים בצרפתית" יש חולשה מיוחדת. לא סתם כתבתי "שירים בצרפתית" במרכאות, כי "שירים בצרפתית" היה מושג גם אצל מי שלא הבינו חצי מילה בצרפתית, ממש כמו "שירים באיטלקית", שגם להם
היא הנציחה כמה מהשירים המוכרים ביותר בצרפת בקריירה מתמשכת של שבעה עשורים, כולל הקלאסיקות "Soul le ciel de Paris" ("מתחת לשמי פריז") ו – " Je hais les dimanches" ("אני שונאת ימי ראשון"). ז'ולייט גרקו, הזמרת הצרפתית, השחקנית, אייקון התרבות
כמה שזו נוסטלגיה. מתי יוסי הקליט את השירים? אמצע שנות השישים. איכות הסאונד – רעה למרות הריממסטרינג. אבל לנוסטלגיקנים – אוצר. שארל אזנאבור כאן. "בסגנון ישן" – שזה ואלס. אזנאבור הוא גם "כך הם קוראים לי" הבחירות של יוסי בנאי
יש שירים שנשמעים לך כמו מניפולציה רגשית. כששיר אהבה שובה אותך עוד לפני שהסתיים, אתה חושד שהיוצר חיפש דרכי עורמה לליבך. לאוהד כץ יש דרכים להגיע ללב – טון והבעה שמביאים אותך להשתתף בצערו כבר בחצי הראשון של השיר. מה
את השורה האחרונה אני מעביר מעלה: זו הייתה כנראה הפעם האחרונה לשמוע את האגדה בחייה. אם יש זמרת שראויה להיקרא אגדית – זוהי בטח ג'ולייט גרקו. היא סיימה את הערב בז'אק ברל של "נה מה קיטה פה". רגעים שהם כנראה
זה שישב לידי המהם-זמזם-זייף את "אהבה בת עשרים" ששרה קורין אלאל. לא חבל להרוס? נכון שהתכנסנו לשמוע שירים יפים ששר יוסי בנאי, אבל, אדוני, זה לא ערב של שירים ששרים עם שירונים, בא לי להגיד לו, ואם הייתי פחות מנומס הייתי
שארל אזנבור הצהיר לפני כמה שנים שהוא מתכוון להאט את הקריירה שלו. בתעודת הזהות שלו רשום: נולד 22 במאי 1924, פריז, צרפת. תעשו חשבון. אבל זה היה לפני איזה עשר שנים. עם צאת אלבומו החדש, מתברר שהוא עסוק כמו תמיד. כלומר
לפעמים אני מתגעגע ל"צרפתי" הזה, אפשרי אפילו בעברית, ואם בעברית – שיתקרב לניחוח האמיתי. יוסי בנאי עשה לי את זה. הוא היה שנסונר עברי. שי לביא מהרהר בגוף ראשון. יצא לו שנסון. שנסון לא מחייב אותך להיות בל קנטו. חשוב
