תום דרום

מות התפוז של פעם – מסמל את כל מה שמרגיש רע עכשיו – מלחמה חוזרת, דמעות, מצב של אין ברירה. גם החורף נראה מהפרספקטיבה העכשווית – קצר, וגם זו תחושה של השתתפות הטבע בחסר הכללי, בסדק הגדול שנפער. רוצים לשוא

סיפור קצר בנאלי על בינו ובינה. פרידה ללא מילים. המשפט אין דרך חזרה עמד באוויר. לתסריט הכניסו דממה, כוכבים, אופק. הקליפ מעניין יותר מהשיר, וליתר דיוק – מוסיף נדבך יצירתי פיוטי לנרטיב בשילוב של אנימציה וקטעים מתוך סרטי שחור לבן.

מה היא תזכור מאותו ליל  מרטיט שעבר עליו? בפניה אליה בגוף שני, הוא קובע: לא תזכור כלום ממה שהונצח בליבו ונשמר בזכרונו, החוויה העזה שהוא חווה  – קול צעדיו, אור המנורה על פניה – חווייתו הבלעדית.  זוהי תחושה עילאית, שרק

זלדה אינה מהמשוררות היותר מולחנות במוסיקה המקומית, בטח לא כמו לאה גולדברג, אלתרמן, רחל, נתן זך, אפילו לא כמו יונה וולך. חנן יובל הלחין את שירה "לכל איש יש שם", שביצעה חוה אלברשטיין. למעשה, זה היה השיר הראשון שלה שהולחן שחשף אותה גם

הלחנת שירי משוררים – אתגר לא פשוט. גם כששיר אינו "מבקש" להתעטף בלחן, לעיתים, המוסיקה מוסיפה לו נדבך, ומעניקה לו ערך מוסף חיוני. מצד שני – עלולה לסטות מנהתיב של כותבו. תמר אייזנמן הלחינה את "בנחל אכזב" במסגרת "אי במערבולת"

"זמן תפוז", האלבום החדש, הגיע כמעט על כל שיריו להופעת ההשקה ביפו. אבל הערב הזה היה הרבה מעבר – זמנה של זמרת יוצרת שנפתחה לאורך, לרוחב ולעומק, יוצאת מצניעות, מכנות, משוחררת, קומוניקטיבית מאי פעם, מחברת תחנות בדרכה כדי לגעת בסיפור

צבע התפוז על רקע ירוק מעטר את עטיפת "זמן התפוז" של רונה קינן. במרכזו סוס צבעוני כרות ראש. קינן כתבה על "מות התפוז"  של פעם – כדי להביע כל שמרגיש רע עכשיו – מלחמה חוזרת, דמעות, מצב של אין ברירה. גם החורף

רונה קינן ממשיכה במסע מוסיקלי חדש ועדכני מאז שחברה למוסיקאים תום דרום ותמיר מוסקט. "זמן לבן" לוקח לתוך מציאות של תל-אביב בחלום רע של  "השרויים בעלטה". קינן  הולכת עם הזמן לאחור טרם בנייתה של העיר. הזהב הלבן כמו מסמל את תל-אביב של מעלה

גם אם יש לרונה קינן מילים קשות על "הזמן הזה", כמהות של תקופה, היא עושה שימוש קליל בשירת ה"לה לה לה" הקולקטיבית כדי לבטא ציניות, כמו כדי לומר, שבסופו של דבר, אין מי שבאמת יקח ברצינות את האמירה על הזמן הזה,