תומר ישעיהו ענבים
מה הם "אנשים טובים"? מבחינת תומר ישעיהו הם כמו "ענבים" או "נשים יפות". כל אלה מחזקים אותו. הבנליות של החיים. זה מה שעובר אצלו בראש לפני שהוא עולה לאוטובוס. זהו חלק מזרם מחשבות אקראי בינו לבין עצמו תוך כדי התבוננות.
מה הם "אנשים טובים"? מבחינת תומר ישעיהו הם כמו "ענבים" או "נשים יפות". כל אלה מחזקים אותו. הבנליות של החיים. זה מה שעובר אצלו בראש לפני שהוא עולה לאוטובוס. זהו חלק מזרם מחשבות אקראי בינו לבין עצמו תוך כדי התבוננות.
התרבות הלהטבית מסמנת קשת רחבה של התפתחויות חברתיות פורצות דרך, אבל תרבותית, החברה הזו עדין מהוססת באשר ליצירות אומנותיות, כמו למשל כתיבת שיר אהבה של גבר לגבר. אני מאזין לשירו של זיו שליט, המתמקד בחוויית האהבה כקשר של רכושנות טובה
הטונים והפריטה מייצרים תחושת דז'ה וו. זהו דויד ברוזה אולד סקול ממרום גילו וניסיונו, ששר שיר אהבה מיניאטורי מהסוג שאין לו תפוגת זמן. במחשבה שניה – זהו ברוזה של כל הזמנים. לא השתנה. זה הכובע שלו. זו האדמה המוזיקלית שלו.
קול מותש ועגמומי משהו מספר לנו שהוא חולם ליד קבר השייח'. על מה חולם? גם אם יש תשובה, זה לא הסיפור העיקרי של השיר הזה, אלא משפט המפתח "הדחפור לא עליו עוד בינתיים/ על קבר השיח'". מילים פשוטות: את השריד
תומר ישעיהו כמו מתכנס לתוך עצמו בישיבה. יש לו הופעה מאופקת מאוד. רעמת שיער נכבדת בעלת גוון אדמומי. פנים ששומרות על מין עצבות עמעט לאורך כל המופע. מנגן בוזוקי. גיטרה חשמלית. פסנתר-בס-תופים מאחור. לי זו היתה היכרות ראשונה בלייב, אחרי ששמעתי
בין ה- 13 ל- 16 בנובמבר יעלה פסטיבל הפסנתר בשנתו ה-21. חמישים ושמונה (!) ארועי מוסיקה, שיסבו לקהל דילמות לא פשוטות. יש כמעט חודשיים לבדוק ולהחליט למה ללכת. לפי ההופעות בפרזנטציה של מסיבת העיתונאים לקראת הפסטיבל, הייתי רוכש כרטיס ל –
אילו אני מלחין, והיו שולחים לי שיר כזה להלחנה, הייתי מחזיר לשולח. יש ליריקה שאומרת: לא תודה, אל תלחינו אותי. תשאירו אותי על הנייר. בן אלקיים שכתב הכניס את עצמו בין השורות, אבל לא לתוכן. השיר מתאר רגע לא מוגדר
תן לדימיון לרקום אהבה ללא מגע, בלי מילים בנפרד על ספסל בגן או מרחק נגיעה. כל מרכיביה הופכים אותה מעין אַשְׁלָיָה או תַּעֲתוּעַ גם ממראה עינים וגם ממשמע אוזניים – "עינים גדולות של ים", "קול דק של שתיקה". הוא והיא מוצאים
המאבק התמידי כמוטו בקיום ביומיומי. העימות הוא חלק בלתי נפרד מהשרידות. אתה נלחם על האמת שלך, מה שבעיניך נכון וצודק, אתה במאבק גם כשאתה כותב שיר. מבחינתה של לורן נוימן – היא שבויה של השיר שהיא כותבת. לא רוצה להיות
האידיליה של האהבה – תמה. הוא מתגעגע. מבחינתה – די לה מ"אהבה". היא צריכה אותו, והוא איננו. שיר קצר, מעט המכיל מרובה על המהות האהבה ומה שלאחריה. תומר ישעיהו כתב, הלחין ומבצע את שיר הסיום מתוך סרטו של אסף סבן "בית
זוכרים את "מחוברים", סדרה דוקו ריאליטי, שעוקבת אחרי משתתפים, שמתעדים חייהם באופן עצמאי ללא מעורבות צוותי צילום? גיל בר-הדס מתעד-חושף את עצמו הכי אינטימי שאפשר בשיר. הוא מסביר את "הטקס העצוב" שסופו דווקא נעים. על יציאה מהארון כתבו כבר הרבה.
איך הופכים זרם תודעה לשיר קליל ומורכב גם יחד. גיל בר הדס, אירגן את מחשבותיו על היחסים בינו ובינה בצורה לא ליניארית. מזווית המתבונן שלו – פונה אליה בשאלות של האוהב הקנאי, המודע לרומן שהיא מנהלת עם חבר. יכולנו לקבל
דן פונדק שר אהבה ושברונה בטון נינוח, מהסוג שגורם לך להשתתף בצער הנשבר-מתגעגע. פונדק מתרחק כמו מאש ממלודרמה ומדמעות. זה אינו אומר שהכאב דעך. מצטער שנתן לה לה ללכת. עכשיו – זוהי הבדידות, הימים שחולפים מהר. כמו בשירי שברון לב
אחרי "הזר", הסינגל הקודם המשובח, "השנים הטובות" הוא מבט רטרוספקטיבי מתגעגע-מבכה יחסים טובים בין חברים שנמוגו. גם כאן כמו בשיר הקודם, נוגע אוריה מויאל בהומור בכתיבה עצמה – "אתה תקרא לי ערס/ אני אקרא לך פואטיקה" במקור – "ארס פואטיקה"
היופי קיים בדכדוך. הקסם לא היה נולד ללא כאב. אוריה מויאל שר כאב מנקודת מבטה של מי שחוותה ריחוק מבן זוגה. שניהם אמנים, כותבים. היא נמצאת במצב של נמיכות נוראה – מסוממת, זרוקה על המדרגות, עירומה בסלון, אבל מספיק מפוכחת
צוק מספר סיפור אישי בטון מלנכולי מאופק, ואז מתחולל איזשהו מהפך קטן בשיר. בלדת הניכור מחליפה את אווירת התוגה למשב רוח קצבי עתיר קולות. לא שיש כאן שינוי בתחושה. עדיין מחפש פנים מרגשות בערב. הזאב יברח כשהיא תתאהב. הזרות תמשיך
שמעתי פולק סינגר made in Israel. לא סתם אמרתי כחול-לבן באנגלית. יש תחושה שבני ישראל רבים חיים כאן, אבל ליבם במקום אחר. ישראל וסרמן הוציא אלבום חחת השם Wasserman. לפי המוסיקה – פולני הוא לא. בטח לא ישראלי. בהודעה לעיתונות
נצא לטיול מרתק במרחבי ההזיות של "אייזאה" (Isaiah). כבר בשיר הנושא (את שמו של האלבום) ברור שההארץ הזו אינה נמצאת כאן. תומר ישעיהו ומיקה אבני מעדיפים לחוות את החוויה בשדות פולק אמריקניים מסורתיים, בהרמוניות קוליות שיש בהן נגיעות פסיכדליות וגם
סיעור מוחות לירי של ישעיהו-פיש-תורג'מן הוביל לטקסט המצוין הזה שאומר "הדרך לחיוך רצופה מעצורים" .טובים השלושה מן האחד. ובאמת – טובים. הזמר מבטא ברטט ריגושי את מילות הגעגועים ההזויות שנשמעות היטב בדיקציה טובה (נקודת זכות אחרי שאוזני שומעות הרבה מאוד