תמר יהלומי ויונתן קלימי

שרית חדד ועדן חסון מצטלמים עטופים בדגלי כחול-לבן. מבטיחים שאחרי החושך ייבוא האור, שעוד נשיר ונרקוד, כי אנחנו זה גורל. האם מדובר באמונה שהכל מבחינת העם זה קבוע מראש? לא נראה שכותבי השיר התעמקו בפילוסופיה שמאחורי האמירה. ארשה לעצמי להשלים

במהלך ההתבכיינות י על "המצב", תמר יהלומי ויונתן קלימי דחסו כאן נושאים מכל הבא ליד, דייסת מילים אקראית, שהופכת ממרח רגשני סתמי. נסו לחבר עם סגולה (אתה בחרתנו), בנים שלא ישובו חזרה (מלחמות), קרעים בתוך העם (במקום … שמחה), פוליטיקה

בעולם קורים דברים. אנחנו כאן נפרדים. אז מה עושים?  זה השיר. תוסיפו מטפורות "איפשהו בעולם שני אנשים נתפרים עד הנצח/ בדיוק כשאנחנו נפרמים לעולם…" תמר יהלומי גייסה את רמי קלינשטיין לדואט הרגשני הזה. למעשה, זה שיר בעל תוכן קלוש, שהמנגינה

בנוף של אלוהים הם יחיו כמו סרט. היא תהיה הכוכבת והוא הקהל. עוד דימוי? הוא הספר, היא התווים. זה לא הראש של עומר אדם שמשרבט. האיש מזמין שירים. לפי המזמוזים והנישוקים במונית בפריז בקליפ הסלולרי שנשלח, יש לו מיליון סיבות

להשתתף בצערו?  נגיד שלא קראנו על גירושיו, שאנחנו לא מכירים את סיפורי הנישואין הקודמים שלו. קחו את השיר הזה בלי להתחשב במידע החוץ שירי. (*) למעשה, ככה צריך לנהוג מבקר. לא מדובר כאן בתיעוד ביוגרפי אלא בשיר כל כאבו של

מסכת התלונות שמאיה בוסקילה שרה במרץ דרמטי מופנית כלפי הגבר השקרן שלה. אהבה רק אותו ,בכתה רק עליו. לא שהכל הלך חלק. שמרה על שניהם "בשקט" כש"שמועות דפקו על הדלת". עכשיו הכל בחוץ, מאחור. לא תעזור שום בקשת סליחה. אז

על הצמד תמר יהלומי ויונתן קלימי כתבתי לא אחת במסגרת מדור ביקורת הסינגלים באתר. השניים הם יצרני שירים מבוקשים במוסיקה המקומית, כתבו למיטב זמרי הז׳אנר, ביניהם שרית חדד , איתי לוי, עדן בן זקן ועוד. כתיבתם בדרך כלל פשטנית, מיופיפת,

אין לי עוד קלישאות ביקורת על הגברים הבוכים בלילה בשירים הים תיכוניים. יונתן קלימי שופך עוד דלי דמעות בטקסט הכי לא מקורי על המתעללת שצחקה לו בפנים. לא מצליח להשתחרר מהמסורת של שירי הדיכאון בגין נטישת המאמי. זה עוד "מכתב"

זה מה בראש שלה? שלא תבשל לעולם? לתומי חשבתי שבימי קורונה וסגרים, הבישול הפך חבל הצלה להמונים. מסעדה?  – קצת סבלנות. טייק אוויי יציל. טיול על שפת הים? אני מזמין את שרית חדד לחוף הקרוב לביתי ביפו עם הכלב הקטן

מה מהות הפגיעות של  המתבכיין על אהובתו? אם הסוף איתה היה ידוע, אז מה כל הדרמה? היה נחמד, נגמר, תודה ולא להתראות. שלא תחכה לו. א-מה-מה: למרות המודעות לחוסר התוחלת ביניהם, הבנאדם (אדם) בכל זאת הוא מבקש להחזיר לו את

עוד שיר נוגה לאל הטוב? איתי לוי מקונן משהו תוך כדי התנצלות וחרטה.  פתאום (אה, יום כיפורים) רוצה את אבא קרוב אליו. בזכותו הוא "הכל", אבא הכל-יכול שיציל אותו מבדידות וגם מעצמו. מצד אחד – "אנלא מבקש כלום", מצד אחר:

יש סיבה לבכות בשניים? היא מבואסת ורוצה אותו. הוא מדוכדך ורוצה אותה. אז על מה השיר? למה נפרדו? נראה שזו דרישה מוגזמת לקבל הבהרות מיצרני ז'אנר הים-תיכוני. יש דרישה, יש מטרה, אז ממציאים עוד אינסטנט על יענו לבבות שבורים. מגייסים

דואגים לתעד לעדן בן זקן את מהלך חייה. אחרי שיר החתונה ("חיים שלי") מגיע שיר  לקראת  כניסתו של הרך הנולד לעולם.  השיר תפור בטקסט הכי פשטני-שבלוני – החיוך שיאיר את הלב כשיבוא, האהבה שתיתן לו. כמובן אי אפשר בלי להגיד

שרית חדד הזמינה עוד שיר של בכי ודכדוך על נפקדותו של האהוב. היא תעביר את הקטטה איתו לשיר. הבנאדם מסתתר מאחורי "סודות", "ניפח את הכל", א-מה מה: מתגעגעת. לא רוצה ללכת, קשה לה לחיות, רוצה הוכחות שהוא מתגעגע, שהוא לא

הכותבים שלחו את אגם בוחבוט להזיל דמעות. ההבעה והסלסול – אגם של דמעות. זה הולך טוב עם חורף – "סופות", "גשמים". גם "דממה". ההתבכיינות מגיעה עד "לב שנסחף כמו ים". האפוקליפסה הזו היא תרגיל לכותבים מתחילים, וגם – סוג של מניפולציה לירית. התיפיפות

איך יוסי שטרית קפץ מהתבכיינות אישית על אהבה דפוקה לתוכחה על "דור מקולקל"? מה הוא יודע על "דור מקולקל" שהוא משחיל אותו באופן הכי אקראי לשיר בו הוא מנסה לשכנע בחורה להתאהב בו. "דור מקולקל" הוא ביטוי סתמי, שאבות אבותינו

דבר אליה, תגיד לה שתחזור אליה. היא לא נרדמת, לא נושמת. שברת אותה. היא היסטרית, החדר סוגר עליה רוצה לשבור קירות. לא חשבה שתלך ממנה. בואו נפתח תת ז'אנר חדש: הגברות בוכות בלילה. מה בוכות: צורחות. אתי ביטון  נכנסת לכאן אחר

הם "משאירים לאחרים" את האהבה, שר לירן דנינו, כאיזשהו משחק לשון על "אמרת שנישאר כל החיים",  בקטע שיכול להתפרש כתחושת נחיתות  מול יחסים מוצלחים של בני זוג אחרים. הניואנס הלשוני הזה הפך לשמו של השיר, שהוא מיחזור של אינספור שירי לב גבר שבור,

הוא אינו מתקשר. עולה לה הדופק. כששוב יצא לה מהראש, הוא יחזור ללחוץ. לא בא, אבל לא מוכן להרפות. אולי יבוא ודי די די. שייפסקו המלחמות בלב שלה. שרית חדד שוחה בים הדמעות בידיים, בגפיים. יש לה מחסני רגש לשירי

אח של עומר אדם? נשבע שלא ידעתי. חשבתי תחילה שמנסים לייצר העתק מתחרה. אבל ואללה – אח שלו, מספרים לי.  לא האמנתי למשמע אוזני. אותו האינפוף, אותו טון מסולסל, אפילו משופר יותר. בקומוניקט כתוב שגל אדם שהוא "אוטוטו בן 17". לא

למרות שעזבה "בלי לדבר", המליצה לו לכתוב את כאב העזיבה –"כי שירים כמו הלב תמיד סופם לכאוב".  בז'אנר הים תיכוני, אזכיר ליהלומי את קלימי, המתמחים בז'אנר, הרבה שירים – סופם אינו לכאוב אלא לעשות שמח. לשמח-לשמח-לשמח. מצד שני, צודקים, יש

אני תחת הפצצה של שירי שברון לב של אוהבים נכזבים בז'אנר המזרחי.  מה פשר הצונאמי של מפחי הנפש ושיר ההתבכיינות? עצוב לו לדודו אהרון, גמרה לו את הדלק של הלב (איזה אוקטן?) אם אין דלק ללב איך הוא על מאתיים,

אם הוא והיא זה לנצח – כך הוא מבטיח לה – מה הוא סוחב אותה? שיביא לה חתונה. יחסוך את הניג'וז לשמוע אותה 80 יום בשנה מדברת על חתונה ועל טבעת. ואולי כלל לא רוצה להתחתן? מעדיף לברוח – לפרוס שמיכה

אני לא מאמין: עדן בן זקן שלחה את סרט החתונה שלה לביקורת. למעשה, מה אני מתפלא: אנחנו בעונת החתונות. מחפשים שיר חתונה, ומבחינת הז'אנר זה לחם וחמאה. מקבלים את כל מהלך הטקס, חתן כלה מתחבקים, מתנשקים רוקדים. האורחים מצלמים כמו מטורפים

זה יכול היה להיות בקלות שיר שמח מכוון-חאפלה עממית. עומר אדם שר אותו מלנכולי. למה? מה פשר תוגת האהבה? עזבה אותו? בגדה בו? חיפשתי בטקסט פשר לעצב. לא מצאתי. הכל כאן ממש בסדר. מציע לה לגור במושב (התיישבות חקלאית?), היא אוהבת

ונפתח בקורס לכתיבה יוצרת: את ה"נו" בתחילת השיר הייתי מעיף. ככה לא מדברים אל בחורה נאהבת, כשאתה פונה ללב שלה, ומהטון ניכר שהבנאדם עצוב, אבל לא עצבני. "סתם כותב" – מיותר. כי  יש ממש סיבה לכתיבה. יש כאן כוונה. לעצם