אדם מתבונן בעצמו, למעשה – בוחן את נפשו. המצב קשה – מנוכר ותלוש מהחיים, מההתרחשויות סביבו, כמו ילד ללא סיפורים, ציפור ללא כנפים. הריקנות טוטאלית. בכל זאת יש בשיר בית אחד שאומר תקווה:
i hope to find a way
where we could go and play
unchain these weights of sorrow
unhook and fly away
ואז מגיע הבית האחרון והפסימיות שוב משתלטת: הבנאדם במצב דכאוני – אינו מסוגל באמת לחוש את החיים, ורוב הזמן הוא סוג של חי-מת.
הטון של טל אבני אכן אפוף דכדוך, הייאוש פורץ ממנו. המוסיקה נעה על נתיב אלקטרוני אפל מנוכר, בקצב מיד טמפו, משדרת אווירה אורבנית מסתורית מנוכרת בנגינה עדינה, בעיבוד מעצים.
המספר-המזמר מצליח לתאר בתאטרליות משכנעת את התחושה בלי לגלוש למלודרמה. הכאב קיים ללא רגשנות יתר. התחושה מגיעה, נוגעת, מחלחלת. אין לי מושג מי הם Lubazuk, אבל המפגש עם טל אבני וההרכב הזה משכנע אותי להמשיך לעקוב. עד אז – השיר הזה צריך לצאת מהפרובינציה לעולם הגדול.
The man in the mirror
is staring at the street
his heart is cold and lonely
he feels he lost his beat,
he has no where to go to
no place to send his feet
i wish someone would help him
make him feel some heat
A child with no stories
a bird without her wings
the days just keep on ending
no colours and no dreams
i hope to find a way
where we could go and play
unchain these weights of sorrow
unhook and fly away
Sometimes i feel and sometimes i don’t
sometimes i know but most times i won’t
sometimes i cry sometimes i lie
sometimes i live
but most times i die
טל אבני -שירה וגיטרה אקוסטית, גלעד תדהר- קלידים, ערן לבנת – חשמלית, זאביק סטולרו – בס, אוריאל סוורדין – תופים
קליפ: במוי ועריכה – קובי פלשמן
https://www.youtube.com/watch?v=lExL7Sxu5-A
תגובה אחת
נשמע מעולה