באתי לשמוע את יורשו של זוהר ארגוב. קיבלתי את יורשו של זוהר ארגוב. ואתם יודעים מה: אני מתערב, שזו לא הייתה ההופעה הכי טובה של ישי לוי. נכון, אין לי אמנם יכולת להשוות להופעות אחרות שלו (כי זה היה הערב הראשון שלי איתו), אבל ההופעה בהאנגר, שנועדה לציין את אלבומו החדש "את" – לא עוררה בי אותם ריגושים כמו ההאזנה לאלבום הזה, שרובו נכתב ע"י עמיר בניון.
נגיד את זה יותר פשוט: האלבום המופלא הזה לא הגיע להופעה. אני לא מדבר על כמות שירים (ארבעה) מהאלבום, אלא על ישי לוי "בראש" של האלבום הזה, שעשה צעד לכיוון קצת אחר, שמבדל אותו מזמרי הז'אנר ממלאי קיסריה ונוקיה – אבל לא הכי הגיע לערב הזה.
כתבתי על האלבום: המפגש של ישי לוי עם המוסיקה של עמיר בניון הוא צומת שהניב פרי תחושתי בשל, אותנטי ועסיסי. הרבה דברים טובים. וגם: עשה בית ספר לכל הזמרים המתקראים "ים תיכוניים" או "מזרחיים"… אין תקליט-דיסק אחד של אייל גולן, שריגש אותי כמו האלבום הזה, ומדובר בשני זמרים מעולים.
החוויה הזו לא חזרה, כי השינוי הקונספטואלי שלקח על עצמו ישי לוי לא הגיע להאנגר. קיבלנו סלט ירקות ופירות של שירים מכל התקופות, הליסה ליסה, היאוורדי, ברצלונה, תלתלים, מרלן, ערבוב של ים תיכוני, פופ, דרום אמריקני. תמהיל עממי מוכר, תזמורת תשעה נגנים שעשתה חגיגת חאפלה, שהוציאה לעיתים את הסאונד להורג, וגם רצחה לי את "מלנכולי" של ארקדי דוכין בעיבוד שוידא הריגה. אפילו התזמור ל"אישה נאמנה" נשמע בומבסטי.
ישי לוי? הרגשתי משהו לחוץ אצלו, כאילו טרוד, התקשורת עם התזמורת, העצירות, הפספוסים. השתייה התכופה, התקלים הקטנים. ההלוך ושוב על הבמה. האוזניה המטרידה. דברי הקישור הצעקניים הלא מהוקצעים (אפשר לוותר על "קהל נכבד" העבש).
תרגיע, ישי, רציתי לצעוק לו. ועדיין, גם אחרי הערב הזה, אני טוען כי ישי לוי הוא זמר הטנור האולטימטיבי של הפופ הישראלי. כזמר – אין לו מתחרים, לא אהרון ולא גולן ולא פרץ. נכון שגם הוא התביית על מוסיקת הכפיים, ופניו לאולם השמחות הישראלי, שהוא אינו עולם השמחות שלי. אבל איזה זמר! הטון הגבוה מלא הנשמה. אחד ויחיד.
באתי לשמוע אותו שר "את", "אבא", "עננים", "האחת שלי", ויצאתי כשחצי תאוותי בידי. במילים פשוטות: מוותר לך ישי לוי על תשעה נגנים, על אווירת שמח ישראלית: תן לי ערב יותר נקי, יותר מסוגנן, יותר חם, יותר הדיסק האחרון, יותר ישי לוי רגוע ומרוכז, ואני אגיע בפעם השנייה כדי להתרגש יותר.
שירים: תשירי ילדה, איפה את היום, השער לגן עדן, ילדונת, ליסה ליסה, עלם חמודות, יאוורדי, מלנכולי, אלף פעם, רעיה, את, אבא, ברצלונה, תלתלים, ריקוד רומנטי, מחרוזות – רקדי, ברך אותי, מרלן, אחת ויחידה, קול קורא הדרן: עננים, האחת שלי.
עיבודים וניהול מוסיקלי: נדב ביטון.
צילום: מרגלית חרסונסקי
