הבלה-בלה-בלה-בלה הרגשי הזה. מילים כל כך מיופייפות, שאתה רואה ציור קיטש על הקיר מהסוג שמוכרים בשוק בעשרים שקל. נו, טוב, בתרבות שבה המושג לְרַגֵּש הוא מטבע סחיר מאוד, הזמר יכול להזמין בלדות סלואו שנועדו לרַגֵּש, וזה סוג של שירה-אהבה-געגועים הרכרוכי הזה המתמחזר והולך.
אביהו שבת שר על זיכרונות עצובים כדי לקונן על משבר פרידה על רקע צילום שחור לבן של גלי חורף נשברים. המילים הם מקבץ של הנדוש – שעון שמתקתק, עלי שלכת, נער מתבגר בתחפושת של ילד גדול (מה זה?), המציאות נושכת. זמן נעצר. לא קונה.
המלנכוליה הענוגה והנוגה הזו נשארת סוג של מוסיקה מלודית לוטפת ונעימה, לא ממש עוסקת בטראומה חצובה מנפש. בעיבוד ניסו לטעון בעוצמות חשמליות, אבל נדמה לי שזמר כמו אביהו שבת צריך לנסות לקחת יותר סיכונים, לא רק לשכנע בטון הרומנטי הנוגה שלו, כי החיים אינם רק הרוך המדוכדך הזה.
איך הכל קורה מהר , הזמן לרגע לא עוצר / עוד שבוע , חודש , כבר סוף שנה / השעון שמתקתק כבר מאיים להתפרק / לא יכול הוא לנוח שנייה / חורף , סתיו , עלים של שלכת/ מזכירים לי ילדות נפלאה / קיץ חם , לחות שחונקת / עוד מעט תסתיים עוד שנה
כל שנייה שתעבור לא תשוב , היא לא תחזור / כל יום הוא מתנה, משתדל תמיד לזכור / לא ללכת סחור וסחור יש עוד דרך לעבור / ויש מי שישמור .
איך הכל קורה מהר מרגיש כמו נער מתבגר / בתחפושת של ילד גדול / מנסה להתעלם/ אבל המציאות נושכת / פחות נשארים זיכרונות / יום קסום פריחה מלבלבת מנציחים בי עוד רגע יקר / לילה קר חיוך של אוהבת ונראה שהזמן נעצר
כל שנייה שתעבור לא תשוב , היא לא תחזור / כל יום הוא מתנה, משתדל תמיד לזכור / לא ללכת סחור וסחור יש עוד דרך לעבור / ויש מי שישמור .
יום קסום פריחה מלבלבת מנציחים בי עוד רגע יקר / לילה קר חיוך של אוהבת ונראה שהזמן נעצר
