ביציאה שמעתי מישהו אומר: "הוא התמתן". חייכתי. כאילו – מה קיבלנו מיהונתן גפן לפני עשרים שנה? מופע של מרדן שמאלן אנרכיסט זועם, שבסוף הערב מנגב מפניו את המיץ מהעגבניות שהושלכו עליו?
אין צורך אפילו להפעיל צפירת הרגעה: הכול בסדר. לא התמתן ולא התמקצן לנו. זה הוא ולא אחר. הבדרן המצחיק שמטפטף טיפות סטירה לא מרעילות על המצב בכלל ועל ילידי הפרובינציה (אנחנו) בפרט. מה שבטוח: הוא לא נהיה יותר טוב מלפני 15 שנה. יש שינויים מסוימים. הטכנולוגיה שפרצה והביאה את האויבים החדשים – הסמארטפון, הפייסבוק והאפליקציה (השערורייה שכולנו זמינים כל הזמן, שכולנו מקלידים, שכולנו מצלמים את עצמנו). האיחוד בין הדצים לעומת האיחוד שלו עם עצמו.
התגעגעתם ליהונתן גפן? אני לפעמים מתגעגע. באנלוגיה לאחד הקטעים של הערב (שכבר שמעתי אצלו בתוכנית קודמת) זה כמו להתגעגע לאישה האמיתית, לליידי של פעם, לא הילדות-נערות המקועקעות של ימינו (שעדיין כמו בתוכנית הקודמת מזדיינות בבתי שימוש של מועדונים), ואם לסגור המשוואה: אני מעדיף את יהונתן גפן על רוב הסטנדאפיסטים העכשוויים שחוגגים במתחם צוותא.
גפן עסוק בהתרפקות סרקסטית. נוסטלגיה מהולה בחיוך מר. בפייסבוק יש לנו חמשת אלפים חברים, אבל אף לא חבר אחד.
הוא יציע יום זיכרון לחג האהבה (כמו יום הזיכרון לפני יום העצמאות), סרקזם על זוגיות אינטרנטית. על החיבור בין עיתון הון ושלטון. מתגעגע לדור ההורים שלו. ואיך אפשר יהונתן גפן בלי לדבר על הגיל (לפי המופע הוא עדיין בן שישים. גם אני רוצה). עדיין אקטואליים: "שיר היורה" ו"מדינת בלוז", לכבוד מדינה שלא יודעת לשמוח, שהשמחה היחידה בה היא שמחה לאיד.
מחאה לוחמת? הצחקתם. אצלנו מעולם לא גדלו בוב דילנים. גפן רצה להיות, אבל כול ה"מייק לאב נוט וור" הגיע באיחור רב מאמריקה, ולמרות היותנו ארץ מלחמות, העסק הזה של "שירי מחאה" לא נקלט באדמתנו עקובת הדם. שומדבר קיצוני לא קרה עם זה. נהפוך הוא: בידור פרופר הולך טוב יותר.
פעם, בתוכניות שלו היו לצידו דני ליטני ודיוויד ברוזה, כשהוא היה עדיין המשורר הפופולארי שהביא משהו מהרוח האנטי ממסדית ההיא, מהדילן עם או בלי אלהים לצידו. היום – שתי זמרות יוצרות חינניות ומוכשרות – ורד פיקר (שירה ופסנתר וניהול אומנותי) סיוון טלמור (שירה וגיטרה) – עזר נעים ומנעים כנגדו, עם חריג אחד – עיבוד לשלושה קולות של (טלמור-גפן-פיקר) ל"האישה שאיתי", שחילץ את הערב משגרתיותו המוסיקלית, וגם ביצועים יפים ל"אבשלום" ול"בלדה לנאיבית".
כמו תמיד אצל גפן, עבר עלי ערב נו-דאל-מומנט, מצחיק בדרך כלל. נכון שהאיש לפעמים מגביר קול וזועק מילים בדרמטיות מופרזת (בגילך, גפן, אפשר להרגיע) אבל בגדול – כייף לחזור לשיחות הסלון שלו, במיוחד בשישי בלילה, להעלות זיכרונות, לשמוע אותו יותר מתרפק על הדור שלו מאשר מתמרד נגד מירי רגב ושאול מופז ומקטר על פלאי הטכנולוגיה.
זהו יונתן גפן, שמספר סיפור בחיוך ממזרי, מדקלם שיר בקצב ובאינטונציה מודגשים, שנמאס לו מכול הדוגמניות האנורקטיות האלו, עם המבט העצוב והמסומם, שכבר מזמן לא פגש אישה כמו פעם, שתדליק אותו. סך הכל, אין לי בעיה להיות איתו במאבקו הצודק. בארץ הזו, אומר גפן, אמנים אינם ממש מתים. הם רק עוברים לערוץ הראשון (תוכניות לייט לייט נייט) הבשורה היא: גפן עדיין איתנו. הערוץ יחכה.
קטעים ושירים: הבלדה על חדוה ושלומיק, יהונתן הקטן, דני גיבור – יהונתן וסיון, גיל שישים – האיחוד, שרוכים, זוגיות, נערה במשקפיים, איפה היית אתמול, אמנות האבידה, מעיל הגשם הכחול, 17, געגועים לגברת, האישה שאיתי, לונה פארק (סיון – מקורי), אבולוציה, בלואינג אין דה וינד, שיר היורה, מדינת בלוז, היום אני אלמד לשמוח, יום אחד כל זה יהיה + אבשלום, גיל שישים 2, יכול להיות שזה נגמר הדרן: בלדה לנאיבית, אתם זוכרים את השירים, האיש הירוק, לילה טוב + הכבש ה-16.
צילום: מרגלית חרסונסקי
וידיאו: ורד פיקר בלדה לנאיבית
יהונתן גפו – איש הירוק
ורד פיקר הבלדה על חדוה ושלומיק
הכבש ה-16
