רטרו כברירת מחדל

הרוק ישראלי

על חגיגות ימי ההולדת לתקליטים ישנים
0/5

לא אלך לחגיגות עשרים שנה ל"זמן סוכר" של "איפה הילד", לא משום שאמפי שוני רחוק איזה 90 ק"מ מהבית שלי או שיש לי משהו נגד ימי הולדת וחגיגות.
אתקן את עצמי אם אני טועה, אבל יש תחושה, שהרוק הישראלי רוב הזמן חוגג את עברו, מתרפק עליו או מתאחד איתו. המילים "תקליט מיתולוגי", "פורץ דרך", "נכס צאן ברזל" נשלפות בקלילות. בודקים פחות או יותר מתי יחול תאריך העשר-עשרים שנה לצאתו, ויש מופע. דני רובס עושה את כל הדרך אל האושר לתקליטו הראשון  אחרי עשרים שנה, משינה חוזרים אל מפלצות התהילה, תיסלם לעולם חוזרת אל עברה, גם אביב גפן חגג "זה לא רק אור הירח" וסטלה מאריס תעלה לבמה להתרפק על אלבומה הראשון עם פבלו רוזנברג – גם כן לרגל עשרים שנה.
מה קורה פה? הסיבה יכולה להיות מאוד פשוטה: אין אלבומים חדשים מופלאים שיוציאו הקהל לדרכים, מעיין היצירה יבש, וצריכים להודות, שמה שיצרו בנעוריהם/ צעירותם, כבר אינו חוזר. אז מה הבעיה לחזור לתקליטי המופת שעשו אותם? – אין בעיה. הכל בסדר, פרט לכך שהחיים לפעמים קצת משעממים.
הנקודה היא, יגידו לי, שהקהל לחלוטין אינו משועמם. הדורות שידעו ולא ידעו דווקא מעוניינים לשמוע דברים מוכרים. החדש הוא סוג של אויב לרוקר הישראלי ולאזן המפונקת. תראו מה עושים לנינט. השבוע קראתי עוד מאמר בעיתון של המדינה, שבו הכותב לא ממש השלים עם המהפך שהיא עברה. נכון, אז נינט לא תמלא קיסריה. זה אומר משהו על יצירתה?
אהבת הקהל עדיין אינה אינדיקציה לאיכות יצירה. כששלום חנוך יצא עם "חתונה לבנה", הוא חטף מהביקורת ומהקהל. היום זוהי קלאסיקת רוק. גם נינט מתחילה לקצור פירות מההתעקשות שלה ללכת בנתיב שלה, אחרי שהיא ספגה מטר טילי ביקורת על השינויים שהיא עשתה בדרכה.
לא אלך לחגיגות העשרים של "זמן סוכר", כי יש לי תחושה לא נוחה שהופכים את הרטרו לשיטה, לברירת מחדל. הקהל רוצה – הקהל יקבל, ושהיצירה החדשה תחכה עד בוש. אגב, אני מציע לכל אמן פופ או רוק, לחשב את ימיו לאחור, לבדוק תאריכים ולהמתין להזדמנות לחגוג עוד יום הולדת לדיסק ה"מיתולוגי" שלו. הקהל אוהב את זה. זה ישתלם. למעשה זו הסיבה שהחגיגות נמשכות – זה משתלם.

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות