גיבור

דודו אהרון

אדום 6
3.5/5

הגיבור שלנו עומד מול דלתה הסגורה, כואב, מסתגר כמו ילד, ממתין שתפתח לו את הדלת. אחרי הכל רצה שיהיה לה טוב. אם לה נשבר – אז גם לו כואב.
עיקמתם עין? אז עיקמתם. די שהמנגינה הקלילה והקליטה תניע את השיר לנתיב הקונצנזוס הלטיני ים- תיכוני. קצת עצוב, ומה עם הכפיים? מה עם מעט שמח?
השאלה בדיסק ישראלי ים תיכוני חדש של דודו אהרון נשארה: מה היחס בין "עצוב" ל"שמח". הרי אתה לא יכול להשאיר את המאזין עצוב יותר מארבע דקות.
אל דאגה. תנו לתמיר צור לעזור לדודו אהרון לחבור למעגל החאפלה הלאומי ב"אוהב עדין". נכון שגם כאן לא שפר מצבו מול האהובה: סגרה לו את הדלת, אבל איזה הבדל. תצטרפו לשמחה בליווי הגיטרה הצוהלת של עומרי זליג יען כי האוהב נמשך אליה(לאהובה) כמו ילד אל ממתק. (גיספן, לא היה לך דימוי יותר מקורי?) ומה הינו עושים בלי השפעתה של היוונית.
השיר השלישי בדיסק נקרא ממש "שיר עצוב". התכוננתי שליבי יעצב, ואז התברר לי, שאפשר להמשיך להיות שמח גם בקצב מידטמפו בריקוד גברים עם נגיעות דבקה, בלקן ומוסיקה ערבית.
עצוב? כשאהרון אינו כותב, מגיעים יצרניו וממשיכים למחזר שבלונות – "את היחידה שבליבי חיכיתי רק לך" ("חלום שלא נגמר") זה עצוב. ואתם יכולים לעקם שוב עין. כמה אפשר לחזור על ההתייפחות השקרית הזו.
שמח: "אני נוסע", "לא יכול בלעדייך" . לב שבור זה שמח בדרך כלל, גם כאן – לא יוצא מהכלל – "בקלות את יודעת לשבור/ את הלב שחולם רק עלייך" מפזם דודו אהרון במנגינה יוונית. ועל זה ייאמר – הקלות הבלתי נסבלת ביותר של הכתיבה על הלב השבור והחולם.
עצוב: "מי לקח את האושר שלנו" מקונן דודו אהרון, ועונה בעצמו: "הייתי אדיוט לפעמים". ואם אין ביניהם כבר "ריגושים" (השיר "כשאלך") למה – "כל כך חבל לוותר על השנים". וגם: "חשבתי שאני יכול להיות ולהמשיך לחיות אם לא תהי כאן" ו"בואי אלי ונתפייס" גיבור?! עיקמתם אף? גם אני. כולה עוד שיר על יענו מאוכזב אהבה.
שמח: "דובדבן" בקצב רגאיי. והנה הקלילות הגרובית הקיצית המרעננת והנסבלת בטעם אפרו קאריבי. "מחכה רק לך" – נו, שוב מחזור. "כולם מחכים למשיח ואני מחכה רק לך". חוצפה ישראלית, לא? ועוד לערב את אלוהים בעניינים הפעוטים שבינו ובינה. העיבוד יבהיר שבתוך עמנו אנחנו יושבים, והמשיח אחרי השיר הזה לא ירצה להגיע במיוחד מול ה"מלאך" של דודו.
עצוב: אלהים נמצא גם כאן ב"לעבור את היום". אלוהים, תן לדודו אהרון להתגבר על הכאב, לנצח את הלב. נו טוב, מי שם לב כשהמנגינה והרגש נפגשים להתייפח כל כך יפה.
שמח: כשיש משהו בעיניים. כשהיא עוברת – הוא כולו נרגש. הכינורות מלווים את "משהו בעיניים", בתזמור זוזו מוסא. יאללה תענטזו. אמנ-אמנ-אמננה.
אין גיבור חדש בסיפור של אהרון. אחרי 15 שירים. אני מבין, שהביקורת גם לא צריכה לגרום לו לייצר גיבור חדש. דודו אהרון הוא גיבור מקומי לא מעורער, יש לו חוש לאיזונים צפויים, למנגינות קליטות, יש לו אנטי חוש למילים, יש לו מפיקי מוסיקה שמניעים בשבלונות מובנות לכל שיר. יש לו יצרני מילים שיודעים מה צריך. הכול בסדר, והוא כבר לא צריך להוכיח שזה מביא לו את הנוקיה והקיסריה. הוא הרי כבר שם.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן