ערב קלאסי ישראלי

יניב ד'אור

מרכז פרס לשלום
4/5

הוא שחרר עניבה, הוריד מעיל. פה זה לא אירופה, חייך. גם מזגני טורבו לא יכולים לחום יולי-אוגוסט ישראלי. נכון שברקע מאחוריו נשקף הכחול של הים התיכון, אבל הבריזה שעל פני המים לא הגיעה.
האיש שלשמו הפעלנו ג'י. פי.אס. ("מרכז פרס לשלום" ברחוב קדם ביפו, מבחוץ – כמעט פיל לבן) הוא יניב ד'אור, (נכון, האח של דוד) בחר נוף לים התיכון כדי להשמיע לקומץ מוזמנים את אלבומו החדש – גרסאות קלאסיות אופראיות לשירים ישראלים מוכרים. יניב ד'אור אכן מנסה לשחרר עניבות מבתי האופרה הגדולים כדי לחבור למצעד הלהיטים – בצומת מוסיקלי, שמאפשר את הבלתי אפשרי כביכול, כמו ביצוע "ריח מנטה" ים-תיכוני של מרגול בניחוח קלאסי.
אם לתמצת את מה שכבר כתבתי על הדיסק: לא כל להיט פופ שווה קאבר קלאסי. גם כשאתה הולך על הקרוס-אובר הזה, עיקר הסיפור הוא בבחירה נכונה, כמובן בעיבוד. ובעיקר: אם הצלחת לשכנע שהיה דחוף לך לעשות את הקאבר, שהאינטרפרטציה מביאה את הפופ למקומות מופלאים כאלה, שגילית את השיר מחדש. אם לאו – תישאר במגרש שלך עם הנדל ושוברט, מאשר תנסה לרגש עם "צליל מיתר" של אייל גולן.
אני בטוח שההחלטה, שיניב ד'אור לקח, לשיר שירים ישראלים מכל הבא ליד, אינה פשוטה. קל מאוד להגיד: עלה על גל ששוטף את העולם. זמרי אופרה שרים פופ בסגנון אופרה. אנדריאה בוצ'לי מצליח לממש הכפילות הזו מפני שהוא אנדריאה בוצ'לי. ג'וש גרובן האמריקאי עובד בעיקר בקרוס-אובר. "איל דיבו" ניסו לשכלל נוסחה של להקת בנים יפיופים, ששרה בסגנון הזה.
יניב ד'אור הוא משהו בין ובין. בליווי תזמורת מיתרים וקלידים ללא כלי הקשה (נגן הקונטרבס לקח על עצמו לעיתים את התפקיד), ניסה להראות שהחיבור בין שוברט, בועז שרעבי בסגנון השנסון ("אבנים מהירח"), מתי כספי, לדינו ("אדיו קרידה") ועברי לידר רומנטי באיטלקית ("זכיתי לאהוב") – אפשרי.
נוח מאוד למבקר לומר על זה – התייפייפות, קיטש, הענוג והמעודן לא יכול להתחבר לכל שיר. תישאר זמר אופרה, ותן לנו להריח "ריח מנטה" בניחוחיו המקוריים מבלי להפקיע את "צליל המיתר" של אייל גולן מאדמתו הים-תיכונית. ואם כבר ערב ישראלי – אז לך עד הסוף בלי שוברט, בלי הנדל. בלי אופרה. חסרו לי, ביצועים יפים מהדיסק כמו "מונסון", "יש בליבי כינור".
אז זהו, שלא נעשה לנו חיים קלים: נכון שהייתה איזו אחידות בביצועים, שהבליטה את הסגנון הקלאסי הנקי והמעודן, ויצרה סוג של הומוגניות מעט חסרת גיוון. מצד שני: יניב ד'אור שר את השירים לא רק ממנעד קולו – אלא גם מנשמתו. זה לא מעט.

שירים: דרך ארוכה, צעיר לנצח, אבנים מהירח, ריח מנטה, צליל מיתר, אדיו קרידה, השוטר אזולאי, שלל שרב, הנדל, זכיתי לאהוב, שוברט, מישהו, אבינו מלכנו.
עיבודים: אשר גולדשמיט.
נגנים: ירון חסון – גיטרה קלאסית, אדם עזרא – קונטרבס, איתי שטרית – קלידים, ניקי, לאה גטראייב ספקטור – כינורות, הדס קליינמן – צ'לו, יעל פטיש – ויולה.

צילום: מרגלית חרסונסקי

יניב ד'אור – ביקורת אלבום

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות