חדרים

ג'ודי ענתבי

היי פידליטי
3.5/5

יש אלבומים שאני עוצר על שיר אחד, חושש להעביר לשיר השני – שלא אתאכזב. ג'ודי ענתבי (לפי הקומוניקט – סטודנטית לתואר ראשון בחינוך מוסיקלי, עבדה עם יהוא ירון כמפיק מוסיקלי ועם דן תורן כיועץ אומנותי) שרה "ימים אחרונים" סיפור אהבה קשה/ לא פשוט למישהי, שנשמע נרטיב תחושתי אותנטי בעיבוד מינימליסטי בקול נוגה סולידי. מתחיל אקפלה, ליווי גיטרה אקוסטית, ממשיך בצליל קרן יער שנשמע פסקול אינטגרטיבי של הסיפור (שמתייחס בין השאר לרצח הנערים בברנוער בת"א)
בשלושה עשר השירים הבאים, אני מנסה לעקוב אחר סיפורה האישי של ענתבי, בעיקר בעניין היחסים בינה ובינה. מדפדף ביומן שלה, מצבי רוח מתחלפים, מקצבים משתנים- פולק, קאונטרי, רוק.
"בוסטון" – פולק רוק. גם כאן סיפור של חזרה לימים עברו. מה שקרה מאז. הקצב והמנגינה הופכים את הסיפור לשיר נסיעה מענג, סביבות הקאונטרי מיוסיק.
"בתוך החדרים" – משהו דחוף לה לזעוק לעצמה – תגידי את האמת לאחרים על עצמך. מהות הקצב התזזיתי ברורה, אבל מלודית השיר לא מעניין.
סיפור הנואשות האישית ("אף אחד לא יכול לעזור לי") מגיע בשיר קפיצי משועשע שלא עשה לי כלום. "אי הבנות", המשך סיפר היחסים בינו ובינה, פחות מוסיקה ויותר דיבור –בליווי קצב דרמטי קבוע שאמור לייצר את המתח, למרות שבשיר היא מטיפה דווקא לשחרר (את המתח ביניהן)
מגמת הנרטיב הדרמטי שנעזר בפסקול מייצר אווירה נמשכת ב"זוויות" – חשבון נפש עם עצמה בלוגיקה של "אם הייתי" – ואז מעבר חד לשיר נסיעה קצבי "בלי עצירה" על כביש הערבה – על איבוד כיוון בחיים. צליל בס דומיננטי  משמש מבוא לשורה "התאהבתי בו לפני שהתאהבתי בך" – גם כאן הנרטיב אינו נישא על מנגינה קליטה, אלא נתמך בעיבוד שמטעין בדרמה.
"בת שלושים" –מצליח לשדר תחושה. שיר אינטימי נוגה מאוד, מושר חרישית – על עצמה בבית באזורי פלורנטין ת"א – סיפור הבדידות, הכאב והדכדוך מחלחל. מוסיקת קאונטרי אוורירית לוקחת ל"האגם הנעלם" – על טיול בנות – כל אחת והבוץ שלה, ואני מרגיש שאני סוטה מנתיב האישי שלה. נחזור אליו בטון נמוך מדוכדך, באווירה קודרת ב"זה לא אותו אתה" – הפעם בהתייחסות לדמות גברית, שיר שחובר באווירה לצליל "שקט לבן" ולחלום של "רעש לבן" – בעיבוד הזייתי שמכניס למערבולת הזרמים ממיסת המילים.
ג'ודי ענתבי מנסה להתקרב לעצמה, לשדר תחושות אמת. לפעמים מתרחקת, מתבססת על המעטפת המוסיקלית שיצר יהוא ירון, ומבחינה זו – היא לא הייתה יכולה לדרוש יותר, ועם זאת עיבוד לא צריך להשתלט על השיר. זה קורה פה לפעמים.
וגם: הייתי מצמצם לעשרה שירים, כדי להפוך את האלבום יותר ממוקד. גם ג'ודי ענתבי יודעת כי אמנות היא סוד הצמצום.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן