יעקב אורלנד נשא עמו את צער השתיקה אחרי שהיה עד לטבח נורא בעיירת הולדתו באוקראינה, כאשר בני משפחתו נרצחו לנגד עיניו. "צער השתיקה" מתייחס לשתיקה שהייתה באותם רגעי  אלם, כשהסתתר מהפורעים שרצחו את קרוביו, ותחת הטראומה הזו נולד שיר אהבה כואב וצורב, בו מנסה המשורר לשכוח את החוויה הקשה. כעבור כעשר שנים, עם חיבורו ללחן הנפלא של דוד זהבי (1951) קיבל עוצמה שהפכה אותו לאחד השירים המרטיטים בזמר העברי בביצועו של שלמה ארצי.
עוצמת הכאב קיימת כמעט בכל שורה בשיר  (שפורסם בספרו הראשון "אילן ברוח" שיצא ב-1939) כמו בשורה – "בחלוני קמלו כבר שושני הנחם", גם ניסיון  להדחיק את הטראומה – "בחלומות ההם נרדים את עברנו", אבל קיימת התקווה שההדחקה היא זמנית, ובסופו של יוכל להשלים עם טראומת העבר  – "עד שיום אחד גבוה ומוכר/ ייפול שוב בנשיקות על צווארינו"  – אלוזיה לסיפור האיחוד בין עשיו ויעקב, שהוליד סוף טוב למרות חששותיו של יעקב מהפגישה עם אחיו. השימוש שעושה אורלנד בצירוף מילים דומה הוא הבעת תקווה שגם הוא יוכל להפסיק לברוח ביום מן הימים מהטראומה ההיא.
דוד זהבי, הלחין את השיר רק כעשור שנים לאחר שפורסם, השיר אמנם זכה לביצוע של חנה רובינא, אלא שאת הגרסה המוכרת מפי שלמה ארצי ובעיבודו של אילן גלבוע שמע זהבי על ערש דווי בסמוך למותו בקיבוץ נען  בגל 67. ביצועו (מאמצע בשבעים) במסגרת תקליט משירי דוד זהבי שהוגש למלחין לפני מותו.  

 אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

למעלה – המלחין זהבי בשעת קטיף בקיבוצו נען