מושיק קליפר מתרגש ממשה לוי. הוא צודק. ההפקה המוסיקלית שינתה לדיסק את הצורה, אבל גם אני וגם הוא (קליפר) יודעים ששירים באים לפני הפקה מוסיקלית, שלא תמיד יכולה לשמש עלה תאנה.
סינגר-סונגרייטר? קחו את שיר 11. הוא בנוי על משפט אחד: "את עושה לי טוב, מותק". קצב פאנקי, אווירה קיצית מחויכת. זה בסדר, אבל לא "סינגר סונגרייטר".
מושיק קליפר הציב לעצמו רף גבוה בפתח הדיסק: שיר של דוד אבידן "אהבה אחרת": "את רחוקה כמו השיר הזה/ כמו היום הבא כמו השמש/ כמו פרפור הבכי בחזה/ כמו ריאה אשר אינה נושמת// לכן ילדה, אפילו תחזרי/ לא ינזפו בך שאת מאחרת/ כל כך רחוקה אל תוך לילות זרים/ שתחזרי כמו אהבה אחרת". אילו קליפר כתב את הטקסט הזה, הייתי אומר ללא היסוס – נולד זמר-יוצר, אחרי הכל – הלחן עושה עימו (עם השיר) חסד, כולל ההפקה האקוסטית היפה. 
הרף יורד כמה סנטימטרים מטה ב"ערב השנה החדשה" (מילים: ארז ברזוליק). הוא נמצא במקום אחר: עברה עליו תקופה יפה, לא מתעכב, עכשיו הוא "נרטב בגשם של כוכבי לכת". לא בא לו להצטרף לחוגגים. רוצה להמשיך בדרכו.
לא סיפור גדול-מן-החיים. גם לא דרמה. שר בנינוחות, ללא טיפת אמוציה בקצב אמצע בלי עליות ומורדות, הבעה זחוחה בטון חם, לחן נעים-נוגה, פופ מיינסטרים רומנטי, סאונד אקוסטי חף מיומרות של "הדבר הבא".
זה אולי כל הסיפור של קליפר: חף מיומרות של ה"דבר הבא", לא תמיד מוקפד בכל שנוגע לטקסטים: ב"יד ביד ראש בראש" שומעים משפט לא פואטי בעליל – "הגבול בין להיות צודק או טועה במערכות יחסים הוא בלתי נראה". מה, אנחנו בהרצאה? ולשמוע את המלל הזה בקצב פאנקי מרקיד – ממש לא.
או משפט כמו "לא מבקש הרבה רק קצת" (בבלדת האהבה הנוגה "געגוע") – זה לא אותו הדבר? המנגינה והביצוע (שירה) איכשהו מצילים. "סוף כוס היין" (סלואו) הוא שיר מינורי נעים עם נגיעות בלוז (מילים חפות מיומרה של ארז ברזוליק). "הולך נגד עצמי" מעין ראפ-רוק, כתוב פחות שבלוני, וגם כאן – הפקה מוסיקלית מהוקצעת שמרימה אותו. "היפו" רוק גיטרות עם סיפור בית חולים מייגע על בנאדם שהתאשפז, ומבין שהבעיה שלו אינה בגוף אלא בראש. שיר קטן נישא על הפקת רוק מרשימה. 
"מולך" הוא שיר שבשבילו כדאי להגיע למושיק קליפר. פשטות נוגעת של שיר אהבה שאומר: "שנינו מול אותו הים/ אותה תפילה שלווה/ מתחבקים מתאהבים/ בים של סערה" מנגינה מקסימה. ליווי עדין. (שאול בסר בפנדר רודס, ניצן עין הבר בסקסופון)
אומרים שאנחנו בתום עידן האלבומים, שתעשיית המוסיקה עוברת לשירים בודדים. אם למושיק קליפר היו עוד שניים-שלושה שירים מקסימים כאלה, הוא היה מגיע לשלם המיוחל וגם להכריז על עצמו – סינגר סונגרייטר.

מושיק קליפר – געגוע