פיטר גבריאל מסכם

פסטיבל וומאד Womad בן 30

0/5

פסטיבל וומאד Womad festival, המייצג הבולט של מוסיקת העולם, חוגג 30. פיטר גבריאל המייסד והמנהל, מתפנה לסיכומים.
פיטר גבריאל
Peter Gabriel בן 62, מהמוסיקאים הבריטיים הבולטים בעשור הקודם, סולן להקת ג'נסיס לשעבר, ביסס קריירת סולו מפוארת מאז שעזב את ג'נסיס (1975), וגם הקדיש את עצמו לפרויקטים שונים שמטרתם לקדם מוזיקת עולם, חיבור בין מוסיקה לפוליטיקה, ופעילות הומניטארית.
פסטיבל וומאד
Womad החל כפעילות פוליטית עם השיר Biko שיצא ב-1980. סטיבן ביקו (1946-1977) היה שחור דרום-אפריקאי, שפעל נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. נעצר פעמים רבות ומת מפציעות קשות בעודו עצור בידי המשטרה. באותה תקופה, גבריאל נחשף למוסיקה אפריקאית במקרה באמצעות תחנת רדיו הולנדית ששידרה מוסיקה אפריקאית. קסמה הילך עליו כל-כך עד שהחליט לשלבה בתקליט שלו. הוא האמין במוסיקה הזו אף יותר מאשר בניסיון לעורר הדים באמצעות שיר פוליטי. "הטלתי ספק שמישהו יתחבר למסר פוליטי המושמע ע"י רוקר פרוגרסיבי, לשעבר תלמיד בית ספר פרטי, מבוסס כלכלית", אלא שגם גבריאל הופתע: "ביקו" נחשב לאחד השירים הראשונים החשובים  של מוסיקאי מערבי בולט נגד האפרטהייד.  
כבר באותה שנה, פיטר גבריאל החל לפנטז על פסטיבל שיעניק פלטפורמה למוסיקאים שהוא התאהב בהם. המושג "מוסיקת עולם"
world music עדיין לא היה קיים. "מוסיקה מהעולם הייתה באותה תקופה יותר נושא אקדמי מאשר משהו ממשי, ז'אנר חי ונושם. הפסטיבל הראשון של Womad ב-1982 היה כמעט האחרון. "האמביציה עלתה על יכולת לממש כלכלית", נזכר גבריאל, אלא שאז נחלצו חבריו ללהקת ג'נסיס להופעת איחוד בלעדית, כדי לחלץ את הפסטיבל ממצוקתו, מחווה שפיטר גבריאל מביע את תודתו עליה גם היום.

Womad אחראי בין השאר לקידומם של אמנים כמו Youssou N'Dour הסנגלי, Nusrat Fateh Ali Khan – הפקיסטני ששר בסגנון הקוואלי  (מוסיקה סופית),  Baaba Maal – היוצר זמר הסנגלי. גבריאל כמעט ויתר על קריירה מוסיקלית משלו, אחרי שהפך שוב לאב ב-2002 מנישואיו השניים (יש לו בנות בנות שלושים ומשהו מנישואיו הראשונים) והתמקד במוסיקת העולם. הוא ערך ביקור אצל נ'דור בסנגל ואף רכש בית בדקר, בירת סנגל. "ניסיתי לעבוד שם, אבל היה חם מדי ולא היה לי מזגן. לעיתים ישבתי מול הקלידים כאשר שקית מלאה בקרח תקועה בין ראשי לצווארי".
פיטר גבריאל הגביר את פעילותו ההומנית, מצטרף באמצעות בונו לטור של ארגון  
Amnesty International's Conspiracy of Hope ב-1986, וכעבור שנתיים לעוד טור שנקרא Human Rights Now! וגם החליף את בונו בראש הארגון, כשהוא מגייס כוכבים כמו ברוס ספריגסטין, סטינג, טרייסי צ'פמן לאירועים שמחוץ ללוח ההופעות שלהם – בחוף השנהב, דלהי, זימבבואה. אחת הבעיות הייתה במקומות שהקהילה הבינלאומית החרימה אותם, כמו למשל, הופעת פול סיימון בדרום אפריקה להקלטות גרייסלנד. מצד אחד – תמיכתו במוסיקאים השחורים, מצד שני הביקורת אותה חטף ממטילי החרם.
גבריאל: "סיימון הוא יוצר גדול שיצר אלבום גדול. הוא תמך בתפיסה שאמנות צריכה להיות חפשית לבטא את עצמה בכל סוגיה".
האם גבריאל חושב שיש חפיפה בין פוליטיקה ומוסיקה? "אני חושב שהכל משתלב. בשביל דזמונד טוטו, הארכיבישוף והמנהיג השחור מדרום אפריקה – מויסקה הייתה מפתח במאבק נגד האפרטהייד".
מוסיקה אכן שינתה דברים באשר לאמנים אפריקאים, חלקם זכו בשנים האחרונות לעדנה. הוא מדבר על   Tinariwen, ההרכב ממדבר הסהרה, על Amadou & Mariam, הצמד ממאלי שהופיע בישראל והפך למופע קבוע במרבית פסטיבלי מוסיקת העולם. "יכול להיות שמוסיקת העולם היא עדיין מעין גטו, אבל זה גם מה שעוזר לשווק אותה, ועדיין היא אינה מטפסת על נתיב הצלחה מסחרי. מ-30 פסטיבלי וומאד שנערכו עד היום – רק שלושה הצליחו להרוויח כסף. זו מן הסתם הסיבה שגבריאל הסכים להוציא מחדש את אלבומו המצליח So מ-1986 ואף לבצעו בהופעות בצפון אמריקה באביב הקרוב. בתוכניות שלו לקחת שנה ללא פעילות מכל סוג – ולהיעלם למסע סביב העולם עם משפחתו. למסע הזה קורא גבריאל – Year of Interesting Things. "רציתי לעשות את זה כשהייתי בן 50. מאז עברו 12 שנה"

מוסיקת עולם – יש משהו כזה ? 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות