"רק תבקשי שאשאר…אר…אר. אר. אר" – מהדהד באוזניי קולו המקונן-מתחנן של ג'וש. מה זה? מנגינה וסלסול רגש והפקת קרוס-אובר קיטשית, שמנסה לייצר צליל, שנע בין רחובות לונדון למדבריות באר שבע.
בסיום עשרה קטעים. התחושה היא: ג'וש, יהושוע פרץ מבאר שבע, (על עטיפת האלבום – Josh) הוא הכלאה שטחית בין פופ למוסיקה ים תיכונית, שילוב של טקסטים מחורזים, כאילו הכותב קיבל על עצמו להשחיל חרוזים זה לתוך זה, כדי ליצור מחרוזת אבנים סינטתיות על אהבה ושברונה. הטון הגבוה מתבכיין על כלום, כלומר – הייתה לי תחושה ברוב השירים שג'וש מייצר כאב במקום לשיר כאב. קול ולב לא שווים, כאילו מקונן את עצמו, כאילו זועק את כאב האהבה, את החלום הגדול, אבל החריזה ("דומע … מתגעגע"…) כל כך שבלונית, כל כך מאולתרת ומקרית, שאין סיכוי שאשתתף בצערו, בטח לא כאשר העצוב הופך שמח לכפיים ("מתגעגע").
פתיחת שיר במשפט כמו "יצא לי לחשוב אם כדאי לאהוב" ("איפה האחת") לא ממש עושה חשק להמשיך להקשיב, כאילו … האוהב חשב דרך אגב על אהבה, בו בזמן שהשיר עוסק בנושא דרמטי כמו כאבי געגועיו. יש תחושה שצער האהבה הופך למוצר אינסטנט ללא השראה.
שיר באנגלית: Not Just A Fun – גם כאן טון מייצר סבל. סלסול מיוסר, קצב שנע על ביטים פריכים, קישוטים אוריינטליים, זעקה נואשת. לחשושים מסתוריים בלטינית. האם אני חש מניפולציה מסחרית?
חריג: "אנה בשמלה אדומה" – (מילים של הנרי) כאן יש סיפור מחויך על אנה, שיש לה "כיס גדול וראש קטן". את כל מה שהיה לו לקחה, שברה את הלב וברחה, והשאירה אותו עם השמלה האדומה. זו הפואנטה? אבל לפחות לא טקסט שממחזר.
"רק תדעי" – אנריק איגלסיאס פוגש דמיס רוסוס. ההפקה לקחה את השיר לקצב ים-תיכוני, למרות טון הצער. סוג של מניפולציה. המעבדים והמפיקים המוסיקליים (נדב ביטון, יעקב למאי, תמיר צור, הנרי) אכן ניסו ללטש, לשדרג, להעשיר/לקשט את הטון המקונן, כדי לקרוץ לשוק ההורדות. זה עובד עד גבול מסוים. כבר כתבתי בביקורת על אחד הסינגלים שלו: ג'וש צריך ליצור חומר מקורי יותר, פחות לייצר שכפול דביק של רגשות. פחות התבכיינות ויותר מקוריות, יסייעו לקול המסתלסל הגבוה להגיע רחוק יותר.
רשימת שירים: רק תדעי, לתת יותר מדי, ולמרות, מתגעגע, לדבר, אנה בשמלה אדומה,אשאר, לחלום גדול, איפה האחת, Not Just A Fan, אשאר – רמיקס.
ג'וש – רק תדעי
