מיי פיינגולד שרה הערכה מחדש של יחסים על רקע הזמן שחלף: בפרספקטיבה של זמן, אירועים הופכים קיצוניים – טובים מאוד או רעים מאוד – פחות אפור – יותר "שחור – לבן".  
הזיכרונות הם כתמונות ("רגעים תלויים על הקירות") – מעוררים תהיות. בתום נפילה מנסים להתחיל מחדש, בתקווה לא להרגיש את הטעויות, לדעת בוודאות את המטרה ("לאן אנחנו הולכים")  הזמן משנה דברים – "הכול קורה בגלל הזמן", ורק שלא יהיה גרוע יותר. הכמיהה היא לשמור על מה שהיה מבלי ליפול למניפולציה שעושה הזמן.  
מיי פיינגולד, זמרת נפלאה, מצליחה לשדר את הנרטיב, בבלדת רוק פשוטה, טקסט לא מלוטש, אבל נטען בטון דרמטי מאופק תחילה בליווי פסנתר, ובהמשך נפתחת ממקומות שמתחת למיתרים  – כדי להעניק למילים עוצמות של אמת חיים.

ברד הערב, האם תזכור מי הייתי בעיניך/ ואז בחושך, האם ניגע או שנשכח מי אנחנו/ מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים
איבדנו שקט, את התחושה מי היינו כשהִכרנו/ ללכת לאיבוד, זו לא בושה כל עוד נשארנו אנחנו/ מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים
תמונות תמונות/ רגעים תלויים על הקירות/ ללא גבולות/ מתוך תמונות
יצרנו דרך, סיפור חדש עם מזוודה בידינו/ רוצים לברוח שוב ולא ממש, שלא נרגיש שטעינו/ ומה רצינו, לאן אנחנו הולכים
תמונות תמונות/ רגעים תלויים על הקירות/ ללא גבולות/ מתוך תמונות
הכול קורה בגלל הזמן/ הופך הכול שחור לבן/ שלא ניפול בין הסדקים לזיכרונות גמורים/ ללא שמות, ללא פנים