למנור שבת משרבטים מילים על יחסים – "מילים של גברת, תחושות של ילדה". הכוונה היתה לניגוד בין "ילדה" ל"אישה". "גברת" הופכת את הטקסט למשהו קומי, ולא לכך התכוונה הכותבת. עניין של חוסר הקפדה וזריקת מילים סתמית לדף.
הניסיון לתאר את הבעייתיות שביחסי הקרבה שבינה לבינו גובל בשטחיות – כאשר במרכז ההנחה המוטעית שלה – שעליה ללכת בדרך שלו: מראש היא קובעת מצב של ביטול עצמי בלי לתת ביטוי משכנע בטקסט למה הגיעה למצב כזה.
תיאורי הטבע אינם מדויקים, למשל בשאלה הנוגעת לשמש – "למי היא זורחת מתוך כאב" השמש זורחת מתוך כאב? יתכן? השמש זורחת. נקודה. הכאב הוא של הדוברת, ואולי זה (הכאב) הוא שהעיר אותה. מדוע לעשות שימושו במטפורה? בשורה תחתונה – טקסט חלש – אין ביטוי אמיתי ומשכנע להתלבטות שלה, פרט לתלונה עצמה.
המוסיקה מנסה לכפות: בלדה ים תיכונית צבועה באפור מדוכדך, טון לא דרמטי, חום עדין מלטף, משתוקק, עורג. המנגינה והעיבוד יפים, צליל חליל מרכך במקומו. מנור שבת שרה באיפוק מזכך, סלסול מידתי, אבל התחושה היא שהיא משדרת דכדוך כחלק מסגנון שירה ופחות כאמירה בעלת עומק ובגרות.
קמתי בבוקר מוקדם מהרגיל/ שמיים באמצע זריחה מתוך השביל/ ושקט ברקע גורם לי לחשוב/ על מה שרציתי תמיד לעזוב
מבט של בערך שמיכה הפוכה/ טעיתי בדרך, בדרך שלך/ ושוב מדברת ושוב מספידה/ מילים של גברת תחושות של ילדה
פזמון: ואני כמו שאני/ בעיניים פקוחות בידיים פתוחות/ ממשיכה מחשיכה/ כשלא בא לי לראות
כשלא בא לי להיות/ בדרך שלך, בדרך שלך/ בדרך שלך
השמש נפתחת ירח עוזב/ למי היא זורחת מתוך הכאב/ והנה עוד בוקר מתגנב לרחוב/ שלמתי ביוקר, ויש לי עוד חוב
פזמון חוזר: כי אני כמו שאני..
