ההופעה

The Walkmen הווקמן

בארבי ת"א
4.5/5

המילטון לייטהאוזר, Hamilton Leithauser, חליפה, עניבה (גם בחום הזה אתה מגיע להופעה בבגדי עבודה) במרכז הבמה לא עושה רושם שהוא הולך להחניף לנו אפילו ב"ערב טוב תל אביב". האיש באמת בא לעבודה. כל הרכב האינדי רוק הזה אומר – עזבו אתכם מטקסים. באנו לעשות מוסיקה. זה הכל. הייתה מוסיקה. ניו יורק בבארבי. כלומר – הם אכן שידרו – אנחנו לא מרגישים כאן בבית. קבלו אותנו כמו שאנחנו. תודה רבה.
תודה, תודה. אחרי ששמעתי את The Rat, אחד משירי האינדי-רוק הטובים ביותר בכל הזמנים, הבנתי כי הגעתי לליגה הראשונה. שום דאווינים. מההרכבים עליהם אומרים – כבר סללו לעצמם את הדרך. עכשיו הם נעים עליה בביטחון. מיושבים, אבל לא שאננים. הרכב יציב של חמישה שנשאר קבוע לאורך שתים עשרה שנות קיומה של הלהקה. 
זה הולך ככה:

You've got a nerve to be asking a favor/ You've got a nerve to be calling my number/I know we've been through this before/ Can't you hear me, I'm calling out your name?/ Can't you see me, I'm pounding on your door?

"יש לך החוצפה לבקש טובה / יש לך האומץ להתקשר למספר שלי / אני יודע שעברנו את זה לפני כן / את לא שומעת אותי, אני קורא בשמך? / את לא רואה אותי, אני דופק על הדלת שלך?"

הקהל זז, רוקד, שמח, ואני חושב לעצמי: זוהי חתיכת דרמה. המילטון לייטהאוזר לא התכוון לבדר אותנו. הוא בא לזעוק סיפור. למעשה – ברוב השירים לייטהאוזר מקונן משבר יחסים. שירים שבאים מנרטיב מיוסר. בשיר Heaven שר לייטהאוזר, רגע לפני שהיא נוטשת אותו:

Don't leave me, oh, you're my best friend/ All of my life, you've always been/ Don't leave me now, you're my best friend/ All of my life, you've always been/ Remember, remember/ All we fight for/ Remember, remember/ All we fight fo

12 שנים, שישה אלבומי אולפן. בשלים, מקצוענים. זה לא רוקנ'רול. זוהי מוסיקה. מופע טוב. טוב מאוד.הרפרטואר נע בין האלבום הדקדנטי  Bows + Arrows מ-2004 ועד האחרון Heavenסגנון: בואו לא נדייק. אינדי שמינדי. המטרה של החבר'ה האלה הייתה לבדל עצמם מסאונד הרוק-גאראז' של הלהקות הקודמות בהן היו חברים. הם הצליחו בזה. השירים באים לפני הגדרה. שירים מצוינים כמו   Heart Breaker, Love Is Luck. גם On The Water. במרכז כמובן המילטון לייטהאוזר, קול גדול, דרמטי, כשהוא שר The Rat – כמה הוא משכנע בתחושותיו. האחרים, כולם פני פוקר – פול מארון (גיטרה), וולטר מרטין (גיטרה בס), מאט בארקי (תופים), פיטר באואר (קלידים)

המילטון לייטהאוזר: מזמן לא שמעתי זמר ששם דגש על כול צליל שנכנס למיקרופון שלו. זה נשמע כאילו הוא שר בהצגה של חייו. מי שישווה את קולו בתקליטים הראשונים למה ששמענו בבארבי – יקבל קול הרבה יותר בוגר אמוציונאלית. איך להגדירו – הקרונר המודרני (Crooner) של הרוק. בשורה תחתונה: להקת רוק פשוטה, מלודית ובעיקר – אותנטית, מהסוג שאחרי ששמעת – אתה מבין שהרוק לא צריך להיות משהו מסובך כדי לחלחל עמוק. 

 שירים: Line By Line, Heaven, Angela, Love Is Luck, Heart Breaker, We Can't Be Beat, Blue As Your Blood, Juveniles, Love You Love, On The Water, In The New Year, The Rat, All Hands + Cook, Thinking Of Dream, Donde Esta La Playa, Four Provinces, Woe Is Me 138th, St – I lost You.

צילום: מרגלית חרסונסקי

 



 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות