האם דיווח על המצב (העגום) של הקיום המקומי צריך להגיע על מצע פופ פריך של להיט המונים מוקפץ? תשובתם של אייל ליאון קצב ודנה ברגר קיימת בשיר, והיא שלילית. מצד שני: איך תעביר מסר כשפס הקול שלו אינו אטרקטיבי?
מאיר גולדברג קורא עיתונים, רואה חדשות בטלוויזיה, ובונה רשימה של מכלול מרכיבים – לא סיפורים שלמים, אלא משפטים מקוטעים, מעין תצרף (פאזל) שממנו מורכבת התמונה הגדולה של חברה חולה אלימה ואטומה. "כולם, כולם צודקים מרוב שזה נכון הרחובות ריקים/ כולם, כולם צודקים
ולא הצועקים כמו אלה ששותקים" יש מפגינים, יש צועקים, הרבה אלימות ועל הרקע הזה – קולה של הדוברת, שנאחזת בשביב תקווה אחרון: "בסופו של יום תמים העצים כל כך אילמים
רק הרוח מרגיעה".
הטון של הזמרת מדוכדך – בלי מורדות ועליות, מעין אפאטיות מלנכולית, איפוק תואם מצב של חידלון. פופ בקצב מאוזן. הצלילים אקוסטיים, המנגינה נטולת קסם. יש לי תחושה, למרות הכוונה והאמינות, שגם דנה ברגר וגם אייל ליאון קצב לא ממש מצפים שעורכי הפלייליסטים יתנפלו. אשמח להתבדות.
המקרה האחרון/ הכותרת בעיתון/ ובגן הציבורי/ בין הכתם והפרי/ הילדה מהצפון/ הבחור במועדון/ החיילת במיטה/ האשה שראתה
כולם, כולם צודקים/ מרוב שזה נכון הרחובות ריקים/ כולם, כולם צודקים/ ולא הצועקים כמו אלה ששותקים
השלדים שבארון/ האשה מהמלון/ צעירה שנעלמה/ משפחה אחת שלמה/ זה שרק אהב לצחוק / רקדנית באור ירוק/ וההוא שרק הפריד/ הם בשקט לתמיד / כולם, כולם צודקים/ מרוב שזה נכון, הרחובות ריקים/ כולם, כולם צודקים/ ולא הצועקים כמו אלה ששותקים
גם מחר, אני יודעת כבר/ יהיה אותו דבר/ וככה איך אפשר/ לחיות
כולם כולם צודקים/ זאת ארץ אלימה, קשה לא להסכים/ כולם, כולם צודקים/ ולא הצועקים כמו אלה ששותקים
בסופו של יום תמים/ העצים כל כך אילמים/ רק הרוח מרגיעה.
