ממש בימים אלה שמעתי את אהוד בנאי מספר על ערגתו למקומות האלה, שהסיכויים לחזור אליהם שואפים לאפס. תאמינו או לא – השיר הזה יצא ב-1989. כבר אז מלא הלב בשיכרון החושים. שיר על שינויים רגשיים קיצוניים. חוויות התרוממות מול חוויות נפילה, שמאפיינות את גיל הנעורים. כבר אז המציאות בהווה נראתה אפורה, מעין מצב של טייס אוטומטי – "רגליך יודעות מעצמן/ לאן הן הולכות"…  בשיר קיימת הכמיהה להגיע לקצוות, לשוב לרגשות הסוערים – גם הטובים וגם אלה שפחות, אבל רגשות של קצה, לא אפור, לא אמצע, לא היומיום.  התשוקה הזו לשוב ולו לפעם אחת לצמרות העצים, אולי לתקופת התמימות, שאפשרה את מצב הקצה. בנאי משתמש בתמונות שונות כמטפורה למצב נפשי.
החידוש לשיר, בעיקר העיבוד המפתיע לכלי מיתר של עמי רייס, שעבד עם אהוד בנאי במסגרת פרויקט מיוחד לפסטיבל הפסנתר 2011 – מעניק לו מימד מסעיר שלא היה במקור. תרצו פרשנות מוסיקלית – מנקודת הזמן הזו, שכמוה כחידוש של ממש, כאילו השיר נברא מחדש. ואצל אהוד בנאי, כששיר נברא מחדש, כשהוא נפתח שוב, זה כמעט כמו לגעת בצמרות העצים.

* הסינגל יוצא יחד עם "עגל הזהב" באלבום "באופק אחר", שיכלול 20 שירים ממיטב שיריו של אהוד בנאי בעיבודים חדשים בהפקתו המוסיקלית של עמי רייס ובליווי רביעיית כלי מיתר.

נגעת בצמרות העצים
בלילות של ירח מלא
רוקד מכושף עם טווס דמיוני
נוטש את הגוף לדקה, וחוזר.
שכבת שיכור בצד הדרך
כלבך מלקק את פניך
עננים, ציפורים,
התקרבו ודיברו אליך.

כשעיניך פקוחות
אוזניך כרויות
ורגליך יודעות מעצמן
לאן הן הולכות…