חציר ישראלי עם תבן אמריקאי

שי לביא

לקראת האלבום החדש
0/5

חברו חציר ישראלי עם תבן אמריקני ותשלחו אותו העירה. הקאונטרי-בלוז מגיע מהכפר לכרך. בארצנו הקטנטונת המרחק בין הכפר לעיר, בין המושב לכרך מאפשר לך לעשות הסבה מהירה. לכבודה קובע שי לביא בשיר חדש: "אני טיפוס אורבאני" הגם שהצלילים לוקחים לכפרי האמריקני.
"כי אני עירוני/ אני טיפוס אורבאני/ מעדיף את הטבעי/ אוכל מזון אורגני/ בשבילי טיול בטבע/ זה שדרה ורחוב/ בעיני זה יפה / מרגיש עם זה טוב"
מתברר שככה זה עם רוב הישראלים. מעדיפים את הטבעי, את המזון האורגני, אבל בעיר הגדולה, בשדרה וברחוב.
מאז עבר מהפסנתר לגיטרה – זה קרה לו, לשי לביא. מהיצירה הקולקטיבית – בימוי מחזות זמר, חגי יובל, להקות, מופעי מוסיקה – הנה בא הטרובדור הישראלי לא בניחוח החציר, אלא בטעם אבק דרכים של מדינות הדרום בארה"ב.
וכך נשמעת גם "אהבה בתלת מימד" – על אהבת המבוגר לילדונת – ללא גבולות, ללא פשרות, לא רצונית, שברירית. אהבה בתלת מימד של צד אחד.
אני זוכר את שי לביא מלהקת "מגפיים", משירים כ"סתיו לבן", "פרח חממה". אני זוכר את  הבמאי והכוריאוגרף של מחזות הזמר ספקטקולריים – מעין פסיפסים תרבותיים-ההיסטוריים של "עושים היסטוריה", כשארץ ישראל של חלוצים, המנדט הבריטי, ירושלים, מיזוג גלויות עולה לבמת המחזמר. שי לביא  להקות עירוניות (להקת מדרחוב) וצבאיות.
את הזמר שבו הכרתי ב-2007, בשירים כ "פעם זה טוב פעם זה רע"  בעיבוד אילן וירצברג – רוח הקאונטרי מיוסיק הקלילה שהפכה הגיג עממי מחויך עם קורטוב בלוזי שהזכיר קצת אריק קלפטון מצד הגיטרה הבלוזית של וירצברג, ובעיקר את "מסמרים ונוצות" של מיכה שטרית, מבחינת הקצב, הפרייזינג והסגנון.
כעבור שנים הוציא את "לא יודע", מעין שנסון מהסוג שאינו מחייב אותך להיות "בל קנטו", אלא . המספר המוסיקלי  שיודע להעביר את הסיפור.  שיר "על החיים". מה קורה מסביבנו? איך הדברים משתנים כל כך מהר בעולמנו, ומה אנחנו בכלל יודעים, כלומר – איך אוכלים את מה שקורה,  הכסף שהוא חזות הכל, הניגוד הזה בין חוסר שלווה לעושר. ויש בשיר גם מקום לאהובה.
השירה הפשוטה שלו אינה מתאמצת להיות אחרת ממה שהיא. קצב מידטמפו (שיר נסיעה, שיר רדיו) בעיבוד מלודי מתנגן.
עכשיו יורד שי לביא אל הפאב והמועדון, כשלצידו נתן סלומון,  המעבד והמפיק המוסיקלי, מוסיקאי וגיטריסט ממייסדי להקת "בית הבובות". גם הפרק הנוכחי  הוליד שירים שעוסקים בהוויה הקיומית:

שוב הדלק /מתייקר /המחירים עולים/יותר/ואני נוסע בדרכים/וחושב /איך מתגלגל לו
העולם/מה משותף בו/לכולם/מה באמת צריך /הבן אדם …  
הכסף מסובב עולם/ומטריף ת' בן אדם/זה זורם לו בורידים זורם בדם אה,אה, אה./אני כבר לא מרגיש מוגן/הראש שלי קצת מבולגן/מחפש לי קצת שלווה בבלגן.

אין בשיר הזה אפילו שלט מחאה אחד של "צדק חברתי". הדלק מתייקר כל חודשיים. מה שבאמת צריך הבנאדם זו עבודה, אהבה וקצת שלווה. בזכיכות הזו שבה שר שי לביא את השיר, בסטייל פולק קאונטרי ישראלי אפרורי נעים זמירות.
מאידך: נדמה לי שכל אדם שני על הכביש הישראלי מייצג את ההשלמה הזו עם עליית מחירי דלק והמצב, כי גם הוא בסוף היום יבין שאין לו סיכוי להיות טייקון, ושמה שבאמת מעניין אותו זו קצת אהבה וקצת שלווה. זו הבשורה של איש המגפיים לשעבר, שמחליף עכשיו לנעלי בוקרים ויוצא למסע בדרכים עירוניות חדשות.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות