שאלו אותי – בסוף הערב איך הייתי מגדיר את המוסיקה של הכלייזמטיקס? קימטתי את המצח. עניתי בשאלה: לפני שיוני רכטר עלה לבמה או אחרי?
החיבור עם יוני רכטר הוא כמובן חד-פעמי, אבל הצירוף הזה מסביר את  אופן ההתגמשות המוסיקלית של הכלייזמטיקס, שבבסיסו הינו הרכב כליזמרי.
את החיבור עם יוני רכטר ניתן להגדיר גם "ג'אז יהודי". בשירים אחרים שמעתיFolk  אמריקני בגרסאות לוודי גאטרי, משורר וזמר הפולק האגדי, ולא תאמינו, אבל הכלייזמטיקס היא בכל זאת להקה המנגנת מוסיקת כליזמר. תקראו לזה "תרבות אידיש עכשווית" – מוסיקה מסורתית קצבית, עשירה ושמחה, אבל כזו שאינה תקועה אי שם בעיירה היהודית הגלותית, אלא עדכנית, נוסטלגית, אבל גם מודרנית, כזו שאימצה את עולם המוסיקה העכשווי, פתוחה לחיבורים, לעיבודים, לרעיונות, מגמישה את עצמה. להקת מוסיקת העולם במהות.  
עושים מוסיקת כלייזמר איך-שבא-להם. כלומר: כלייזמר עם כול דבר. גם קיטש. הלהקה, שחוגגת 26 שנה (זכתה בגראמי ב-2006, שיתפה פעולה עם יצחק פרלמן, חוה אלברשטיין), מייצגת את הגישה היותר ורסטילית למוסיקת הכלייזמר היהודית. זוהי תערובת של בידור בסגנון הוודביל, מוסיקה צוענית נוסח ברגוביץ’, שמתקשטת במזרחיות, רוק ג’אז וחזרה לאידישקייט.
תרצו מוסיקת כליזמר עם כל דבר, היא נמצאת בעיירה היהודית, אבל שולחת שורש גם לתרבות האמריקנית. המוטו: תרבות מוסיקלית אינה משהו מקובע. תרבות משתנה כמו החיים. מוסקה יכולה לעסוק גם בזכויות האדם, ולדבר גם על ביאת המשיח.
לכלייזמטיקס, כחבורת קרוס קלטשר, שבסיסה מוסיקה יהודית, אין שום בעיה לתקשר גם עם המסורת השחורה ולחבר טרדישן בטרדישן, ובמיוחד בכול שקשור לפרקי העבדות של שני העמים. שמענו בערב הזה גם גוספל.
במרכז – לורין סקלמברג , (שירה, אקורדיון, גיטרה, פסנתר) מראה קייצי, כאילו הגיע עכשיו משפת הים – מכנסי שלושת רבעי, חולצה משובצת וסנדלים. ככה הוא לא היה עולה לבמת האולימפיה. ליסה גוטקין (כינור, שירה), פרנק לונדון (חצוצרה, קלידים, שירה) מט דריו (קאוואל, קלרינט, סקסופון, שירה). השירה של סקלמברג נשמעת תחילה מעט ארכאית, אבל בהמשך יוצאים ממיתריו טונים גבוהים, שיש בהם הרבה ממה שנוח להגדיר "נשמה יהודית".
יוני רכטר התיישב ליד הפסנתר לשבעה קטעים כמעט ללא חזרה, וכאן קרה אותו נס, שרק מוסיקאים מיומנים מאוד, בעיקר נגני ג'אז, מצליחים להגשים (מפגש שהתחיל בתכתובת אי-מייל): חיבור מהיר, קולח, ישראלי, ג'אז, כולל שלושה שירים משלו וגם שירה בעברית בשיר I Ain't Afraid והסיום – "לילה טוב". לפני שש שנים, ממש באותו המקום (מועדון זאפה) הם הזמינו לבמה את אהוד בנאי, וגם אז נשמע החיבור כמעט טבעי.
שורה תחתונה: טרדישן, טרדישן, אבל כאן ועכשיו, חובר נפלא לטרנדים של מוסיקת העולם הבלקנית ומחייך חיוך מודרני מאיר פנים לכל אוזן.

צילום: מרגלית חרסונסקי

הכלייזמטיקס ואהוד בנאי