A Paris

ריף כהן

היי פידליטי
4/5

אם ריף כהן הייתה צרפתייה-צרפתייה בפריז, לא צרפתייה-עבריה בתל-אביב, נדמה לי שלא הייתה זוכה לרעש כזה סביב ה – A Paris? אולי אפילו לא היינו שומעים על זמרת ששמה – ריף כהן.
אבל היא עבריה. זה מה שהוביל מבקרים מקומיים להתחרות ביניהם על סופרלטיבים? הישראלי שטופח לעצמו בגאווה על השכם הלאומית, ואומר: ואללה, שיחקה אותה הקטנה הזו בתערובת של כישרון, נועזות, שמחת חיים, התפרעות, ועוד בצרפתית.
יש כאן גברת צעירה חריגה: אני שומע את Dans mon quartier – "אצלי בשכונה" שפותח הדיסק. ריף שרה משהו נאיבי על השכונה שלה. החאפלה הקטנה, המוסיקה העממית המרקידה עושה כבוד לשכונתיות עם יללות הלה-לה-לה-לה. משועשעת, נחמדה, מצועצעת, מגלמת מעין פריחה עממית.
פטריסיה אורי כהן, אמא שלה, שרבטה משהו על אזור שבו הכל נקי וטהור מרוע, ציניות אלימות, ורק המוסיקה שולטת. אני מחייך.
בכלל, המוסיקה של ריף כהן מוציאה ממני חיוכים, אבל ברוב השירים לא טלטלה אותי מבפנים. ממזריות, שובבות, ניחוחות פריזאיים, אוריינטליות מזרחית. בעיני רוחי אני רואה את הנערה רוקדת בסמטאות שכונתה, אבל מה עושים שהממתקים האלה נמסים מהר מדי.
השיר השני נקרא Une Femme Assise – "אישה יושבת על שטיח" – רוק אוריינטאל פאנקי עם אלמנטים של פופ בלקני על אישה אנלפבתית שמעבירה את חייה על שטיח – "כחבית מלאה צער ואהבה". ריף אולי תסביר על מה השמחה, אבל השיר סוחף. הניחוח האוריינטאלי השובבני והחפלאי חוזר ב – J'aime על אהבה טוטאלית ("אוהבת את אלוהים שקיים/ אוהבת את אלוהם שלא קיים") – גם כאן ברוח פרצים  צרפתית צפון אפריקאית.
ב"על אספלט" עולים על אופנועים, והגיטרות מכסחות ברוק מלוכלך. מה קרה לרוק האוריינטאלי? מה רוצה ריף להיות? פופ אוריינטאלי של הגדה השמאלית או רוק כסח של מועדוני הפאנק של פריז? "בפריז" אכן לוקח לאוריינטאל האורבני של סמטאות העיר. רביד כחלני הוסיף הקשה וקולות כדי שהאוזן תחוש את האלמנט האתני. צליל העוד מדגיש את המגמה המזרחית.
האוריינטליות מחריפה ב – Greetings – שלום – בקו בס כבד, ובאקצנט ערבי כבד. רביד כחלני, מוסיף את קולו המאונפף לתבשיל הפסואדו האתני הריטואלי הזה. ריף מתרחקת מהקלילות השובבית. הקסם הזה נעדר גם מהרוק Je Cours – "רצה" למילים של האם פטריסיה על אחת שאיבדה אהבה ונמצאת בבריחה מטורפת. מה לזה ולריף כהן? ליריות יפה: Chut… "ששש" – כאן היא בשיא האינטימיות היפה שלה. שיר על חופש. על שחרור.
לא להאמין אבל יש ארבעה שירים בדיסק החדש – הם בעברית. "משוך בגופי" ו"צמאה נפשי" הם עולם אחר. איטיים, מלנכוליים. מעניינים. בהשוואה לשירי האלבום – כמעט יומרה אומנותית. "רוצה פרחים" משתלב יותר בקונספט ה"צרפתי" העממי. "הנה האור" – ריטואל קצבי מסעיר. מה שבטוח: לא בשביל השירים האלה (בעברית) תגיעו לריף כהן.
דיסק של 14 שירים – עמוס מדי. לא ממוקד מספיק. ריף כהן רוקדת על לפחות שתי חתונות: אחרי ששמעתי את הדיסק האקלקטי – השאלה המתבקשת מה רוצה להיות ריף כהן, כשתהיה גדולה? זמרת בארים צרפתית אוריינטלית קלילה ומחויכת, רוקרית טעונת דציבלים או סינגר-סונגרייטר לירית? באלבום הזה היא הכל. לא בטוח שהאקלקטיות הזו פועלת לטובתה.

* עטיפת האלבום: תמונת הילדה היא של סבתה של ריף כהן, פורטונה, שעלתה לישראל מהאי ג'רבה שליד טוניסיה. בתה, פטריסיה אורי כהן – כתבה אחדים מהטקסטים של השירים באלבום החדש של ריף.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן