בחור עירוני מחפש בחורות. היא אף פעם לא תחכה בחלון. בחורה שאין בה שום דבר שלא קשור במין, ובגללה חוטף מכות משמאל וימין. ויש לו, לספי אפרת, גם סיפור על אחת שמשתוקקת להתעורר בארץ אחרת.
על קצה המזלג משלושה שירים ראשונים, קמצוץ מתלאותיו של בחור בעיר הגדולה. רק לפני כמה ימים ראיתי בחור נאה מנגן בס על הבמה של מוניקה סקס.
עכשיו אפרתי סולו: הוא שר "לא אל תכבי את האור עלי" בטון מלנכולי, מנגינה בדאונטמפו אפלולי, הרמוניה קולית יפה, קמצוץ פאנקי. צליל חצוצרה עשן. להיכנס לאווירת תל אביב בסלון לא מואר.
ספי אפרתי מכוון את עצמו לנתיב סינגר סונגרייטר עירוני. לא תמיד עליתי על מסלולו. קול המאונפף שר לה משפט כמו "החליפי לי סוללה, אני רוצה מהתחלה", וגם המנגינה אינה משפרת את השיר. אבל "להתעורר בארץ אחרת" מחזיר אותי למסע בעיר, קצב והרמוניה ועיבוד למיתרים שמצליחים לחבור לקונטקסט של מי שמשתוקקת להגיע לשחרור הגדול במקום אחר בעולם.
כמעט כל שיר בדיסק של אפרתי אינו זורם באותו נתיב מרכזי. הוא יורד לדרכים צדדיות: ב"לא רוצה לתל אביב" הוא מקפיץ צלילים בקצב ריתם נ' בלוזי מהיר שיר בנוסח שמזכיר כתיבה קברטית של יוני רכטר לגידי גוב. תל-אביב כישות עצמאית הכובלת, האגואיסטית, המושכת-דוחה. "שיר חמש" – סיפור מאוד פרטי (ולא מעניין) העל יחסים – שלוקח באוריינטציה תיאטרלית הומוריסטית למסלול אחר – מסוג וייל-ברכט בעיבוד פסנתרי פאנקי ג'אזי שהוא הסיבה להגיע לשיר הזה.
מצד אחר: "היא תהיה שלי" – מוסיקה המעוגלת, ההרמוניה רוגעת, טון המתגעגע, ניואנס המלודי, הפריטה האקוסטית – כמעט אנטיתיזה על אחד שאוהב את המרדף אחרי הבחורה יותר מאשר את האובייקט הנרדף עצמו. לא אהבה אובססיבית, אלא על כיבוש יצרי לשמו. עוצמת היצר המבעבע לכיבוש חד-צדדי של מושא הצייד, מרוככת עד ניתוק מעצם העניין, כאילו המילים והמנגינה חיים בנפרד.
פיציקטו יומרני פותח את "קול" (Cool) חובר לגיטרות רוק, במונולוג בו הזכר-הדובר משכנע את עצמו שהוא חייב להיות קר-רוח לנוכח יחסיה של הבחורה עם "ערן". דרמטי, אבל פשר שכנוע העצמי להיות Cool לא מובן. סתם טקסט. לא משתתף בקוליותו.
על "אחרית ימיו" של שטן זעיר/ רווק צעיר שסופג טריקת דלת ממי שפעם ביקשה ממנו פעם יחסים. חשבון נפש דרמטי מושר בטון מאומץ, כשהעיבוד הפופי האוורירי מנסה להציל. לא לגמרי מצליח. אפרתי משכנע יותר ב"לא תירגע" בטון דרמטי מתכוון שמבקש להציל נפש של מי שעלולה לאבד שליטה. ולסיום – טון מרוכך מזוכך על יחסים מהזווית הכואבת שלו בעיבוד מורכב, עמוס מדי.
אלבום מטולא. ערב רב של סגנונות. ביצועים לא אחידים. תחושה שספי אפרתי אולי ידע איפה הוא מתחיל, אבל לא בדיוק לאן הוא הולך.
