לכתוב על פזמונאי שהוא מפעל חיים מהלך. חיים חפר (פיינר במקור, יליד פולין 1925) איננו, והוא בן 86. השאיר אחריו כ-1000 שירים. כולם בניו. אתם רוצים לקרוא לו "הפזמונאי הלאומי"? – בבקשה. הוא דווקא ביקש סמל של תקופה אחת שיטבע על קברו – זה של הפלמ"ח.
חיים חפר, חרזן ופייטן בלתי נלאה, פובליציסט וסטיריקן החורז חמשירים, נישא על גלי ההיסטוריה המקומית. מי שקיבל אינספור פרסים, ביניהם את את פרס ישראל ב-1983 בתחום פזמונאות עברית אכן – כתב אותה (את ההסטוריה) בפזמונים. תגידו "צ'יזבטרון", תגידו "פלמ"ח", מלחמת העצמאות, "המטאטא", "תל-אביב הקטנה" "החמאם", "בצל ירוק" "התרנגולים", להקת הנח"ל, "קזבלן" – הוא היה שם. יוצר שהביוגרפיה שלו ליוותה משך שנים את תולדות האדם והאדמה בארץ הזו. יש הרבה סיפורים שמלווים את השירים בדרכם ללחנים, למבצעים. "לי כל גל נושא מזכרת", אומר השיר ("רותי") ואמנם, כמעט כל טקסט של חפר נושא איזושהי מזכרת. "הוא לא ידע את שמה" – סיפור אהבה על רקע מלחמת תש"ח. קשר שהתחיל יום אחד בדרך לבאר שבע.
"יצאנו אט" – שיר על פרידה ממרחק הזמן. הדובר הוא מי שמביט בה, במי שנותרה בודדה, מ"נקודת מבטו" של מי שאיננו. זיכרון שמעורר געגועים. היה לילה בהיר, שעות שלפני היציאה לקרב, מרחוק נצנצו האורות. כשהיא בכתה – יפה הייתה כשתי עיניה. מה שהיא זכרה מאז – כולל ערמת החציר והמגע וחיוך הפרידה. זהו חיים חפר הרומנטיקן שמבכה את הפרידות על רקע ארועי המלחמה.
וגם – "הנני כאן" הנצחי בביצועו של יהורם גאון, "רותי" ששר אריק איינשטיין ("לי כל גל נושא מזכרת") יוסי בנאי ששר "בחולות" (עפ"י לחן צרפתי) "בית הערבה" שהלחין שמוליק קראוס.
אם מדובר ב"ישראליות" של חיים חפר – הרי זה קודם כל המילה, כי במנגינות – ההשפעות מכל הבא ליד ממוסיקה רוסית דרך צרפתית, אמריקאית, דרום אמריקאית ("הפרוטה והירח") ועד ארמנית ("הפינג'אן") יוונית.
מלחינים: אם אפשר לדבר על מלחין בולט אחד במקוריותו בשירים של חפר: סשה ארגוב. רשימה חלקית: השמלה הסגולה" ששרו דני מסינג ומתי כספי, "ערב במסחה" ו"שיר אהבה חיילי" ששרו "התרנגולים", "דינה ברזילי" – להקת הנח"ל, "לילה בדרום" – עדנה גורן וקובי רכט. וגם דוד זהבי – "זמר לספינה", "הן אפשר", "יצאנו אט", משה וילנסקי – "בת שבע", "היו זמנים", "הקרב האחרון". דובי זלצר – "שמרי על המנגינה", "הימים האחרים", שמוליק קראוס – "בית הערבה", "יחזקאל". אלה רק דוגמאות.
השיר האהוב עליו מתקופת מלחמת העצמאות היה "הן אפשר" –שהלחין דוד זהבי. חפר החשיב את עצמו, אבל תמיד הדגיש – "אלתרמן היה יותר גדול ממני". בתחום הפזמונאות העריך את נעמי שמר ואת רחל שפירא, פחות את יורם טהר לב, אהוד מנור ודן אלמגור.
