תנו נשיקה לתגלית השנה. כל הנתונים לטובתה. אפילו האלבום הזה, שהוא האינסטנט פופ החמוד העונתי לבני עשרה ולבני עשרים מינוס, למרות שהיא עברה את הגיל (ילדה גדולה – 26) הוא מכיל עוד שניים שלושה שוברי צמרות-לבבות כמו Call Me Baby. נראה שגם לא יכול להיות פספוס עם כותבים כמו ומפיקים כמו מקס מרטין, דאלאס אוסטין, רדפו, מאריאנס טרנץ', מתיו קומה.
קרלי ריי ג'פסן גם אינה מעמידה פני מתיימרת: "רציתי לעשות אלבום פופ, כי יש לי יחסי אהבה עם מוסיקת פופ והם גדלים משנה לשנה". קרלי, אגב, צריכה לתת נשיקה לג'סטין ביבר ש"צייץ" את הלהיט הנ"ל שלה למליוני מעריציו, אחרי שהוא והחברה סלינה רקדו לצלילי השיר ועשו לו ליפסיג. אז, תודה, ג'סטין, וגם צדקת: השיר הזה ב-9.1 מיליון סינגלים. את השיר האקוסטי Beautiful כתב טובי גאד עם ג'סטין ביבר, שגם משתתף בשיר. פעם שנייה נשיקה ותודה לביבר על שיר ביוטיפול, הפחות אינסטנט בדיסק.
מה שמעביר אותי לביקורת: כמעט שום שיר לא מתקרב לעוצמות של Call Me Baby למרות שאין מה לדאוג לסינגל השני Good Time, דואט עם אדם יאנג, ונדמה לי שיש עוד כמה בדרך. המוסיקה היא בדרך כלל קונפקציות (שירים תפורים לפי מידות, חסרי השראה יצירתית) פופ קצבי, מלודי, סוכרי, אבל אוהבי פופ ימצאו עוד כמה סוכריות למציצה עד הלהיטים הבאים של בריטני או קיילי. כבר המשוואה הזו – מחמיאה. קרלי מקצוענית. יש דוגמאות ליכולות: Turn Me Up גם Hurt So Good. למעשה הביצועים הווקאליים שלה – הם גם היתרון הגדול שלה על פני זמרות פופ אחרות. כלומר: גם שירים בינוניים ומטה קרלי ריי מסוגלת להפוך לשירי פופ ראויים. הבעיה היא שלמרות קליטותם, למרות הדרייב הקצבי והפאני – הם חסרים עומק, כלומר – הפילניג הזה שבדרך כלל נשאר על רחבת הריקודים, אך אינו מחלחל, משהו שמתאים לטקסט של Tonight I'm Getting Over You, שאומר: No more crying to get me through I'll keep dancing 'til the morning with somebody new , או בתרגום חופשי – "לא בוכה יותר, אני ממשיכה לרוקד עם מישהו אחר".
Kiss הוא אלבום פופ טיפוסי מאוד עם להיט גדול אחד, ועוד כמה מועמדים עסיסיים, וגם לא מעט מהסוג של הנשכחים, הפילרים. זה אומר: יש מקום למקצה שיפורים לקראת האלבום הבא, גם אם אינה מתיימרת ליותר מהנישה הזו שהיא אוהבת – פופ מיוסיק.