נפסל לשידור בגלי צה"ל

"עניין של הרגל" של יזהר אשדות

0/5

כבר שנים לא שמענו על שיר שנפסל לשידור ברדיו. צנזורה רדיופונית על שירים אינה שכיחה, במיוחד בחברה דמוקרטית שחקקה על לוח ערכיה את חופש הביטוי. השבוע נאסר לשידור השיר "עניין של הרגל"  בתוכנית "מוזיקה היום עם יואב קוטנר". בהחלט – לא עניין של הרגל, אפילו בתחנה הצבאית.
ירון דקל, מפקד התחנה, נימק את הצינזור בגלל תוכנו "הבז לחיילי צה"ל". לטענתו, אין מקום בגלי צה"ל לחגוג באופן מופגן שיר המגנה ובז לחיילי צה"ל ולאלה, שהקריבו חייהם למען ביטחון המדינה. כך נמסר בהודעה לעיתונות שהוציאה התחנה: "האמן יזהר אשדות מוערך מאוד בגלי צה"ל, אך במקרה נקודתי זה, אנו בגל"צ מאמינים, כי לצד הביטוי האמנותי שניתן לאמנים, גל"צ כתחנה של החיילים,  והמשרתים בה, צריכה להימנע מלחגוג שיר המציג חיילים באור דמוני".
אלונה קמחי כתבה את המילים לשיר הנכלל באלבומו החדש של יזהר אשדות. אשדות  היה כה גא  בשיר הזה, שהוא אף קרא לכל האלבום – "עניין של הרגל".
השיר מדבר על סיטואציה של הרגל במציאות הישראלית, שבו כמעט כל ישראלי שני הוא חלק מצבא העם, המתמודד יום יום עם אוכלוסייה שונאת, נחשדת, מאוימת ומאיימת. ההרגל במציאות הזו אינו מוביל בדרך כלל לטוב. הטקסט של אלונה קמחי הוא פוליטי, חברתי, ובעיקר אנושי. ברור שזמרים מקומיים לא ממהרים לשיר: "רק לנו רק לנו/ אדמת ישראל/ ללמוד אכזריות זה עניין של הרגל".
קמחי, נדמה לי, לא באה להביע עמדה פוליטית מוצהרת, אלא לומר, כי מצב מלחמתי מתמשך במציאות קשה של כובש ונכבש,  באופן הכי טבעי הורג את הילד שבנו, את הילד שלנו.
התוצאה: שיר הגותי-מחאתי בסגנון פולק-רוק דרמטי, השואב השראה מימי קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג של וודסטוק.
ההרגל של יזהר אשדות אינו להביע עמדות פוליטיות, יותר לחפש טקסטים שיובילו אותו לרגעי חסד מוסיקליים. זהו ללא ספק חריג, אבל ספק אם הוא חזה בדמיונו מצב של פסילת השיר לשידור בגל"צ. מה שבטוח: שיר שנפסל לשידור זוכה לחשיפת ענק, הרבה יותר מאשר אלמלא צונזר. לעיתים, אי פסילה תמנע מצב העלאת הנושא לדיון. הנה הטקסט. תשפטו.

ללמוד להרוג/ זה עניין של תנופה/ מתחיל בקטן/ ואחר כך זה בא// מפטרל כל הלילה/ בקסבה של שכם/ היי, מה כאן שלנו/ ומה שלכם// תחילה רק תרגיל/ כת הולמת בדלת/ ילדים המומים/ משפחה מבוהלת // אחר כך – הסגר/ זו כבר סכנה/ המוות אורב/ מאחורי כל פינה/
דורך את הנשק/ הזרוע רועדת/ אצבע נוקשה/ צמודה אל ההדק// הלב מתפרע/ פועם מבוהל/ הוא יודע – להבא/ זה יהיה יותר קל// הם לא איש, לא אשה/ הם רק חפץ, רק צל/ ללמוד להרוג/ ללמוד להרוג/ זה עניין של הרגל
ללמוד לפחד/ זה עניין של תנופה/ זה מתחיל בקטן/ ואחר כך זה בא/ הבשורות מלמעלה/ יורדות לרחוב/ אין סיכוי לחיות הלאה/ הסוף כה קרוב// נבואות האימה/ כקרקור העורבים/ תגיפו תריסים/ הסתגרו בבתים
אנחנו רק קומץ/ והם כה רבים/ מדינה קטנטנה/ אכולת אויבים// בליבם רק שנאה/ יצר רע ואפל/ ללמוד לפחד/ זה עניין שלה הרגל// ללמוד אכזריות זה עניין של תנופה/ זה מתחיל בקטן/ ואחר כך זה בא
כל ילד הוא גבר/ תאב נצחונות/ ידיים לעורף/ רגליים פסוקות// זה זמן סכנה/ זה זמן חבלה/ חייל תתחשל/ אין סגולה לחמלה// הבן דוד כמו חיה/ כבר רגיל לראות דם/ אינו חש בסבל/ אינו בן אדם//
מדי ב' ושפשפת/ תשישות ושגרה/ מטמטום עד הרוע/ הדרך קצרה// רק לנו רק לנו / אדמת ישראל/ ללמוד אכזריות/ זה עניין של הרגל// ילד ילד תעצור/ ילד ילד בוא תחזור/ בוא אלי, מחמל לבי/ בוא אלי, תינוק שלי//
כה קודרים הם השמיים/ ובחוץ כבר עלטה/ חיילי הבדיל עדיין/ מתחת למיטה// בוא הביתה ילד/ בוא הביתה/ הביתה הביתה// ללמוד לאהוב/ זה עניין של רכות/ בצעד זהיר/ בענן עדינות// נהסס, נתמוסס/ נתרכך, נתעגל/ ללמוד לאהוב/ זה עניין של הרגל
להיות בן אדם/ זה עניין של תנופה/ זה נובט כמו עובר/ ואחר כך זה בא// להיות לדקה/ רק עכשיו, רק היום/ בצידו השני/ של אותו המחסום/ אך ליבנו כבר גס/ והעור כה עבה/ חרשים ועיוורים/ בבועת ההווה// בפליאה נתבונן/ במלאך הנופל/ להיות בן אדם / זה עניין של הרגל.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

8 תגובות

  1. אותי שום דבר לא מפתיע, בעיקר לא, כשמדובר בעונת הבחירות, ושרת התרבות, שעלולה לנפנף בחרמות, אז גם ירון דקל, מפקד גלי צה"ל, נסחף ללא הכרה.
    מה קרה? קנינו מניות על המלחמות ועל הנפשות של החיילים, שהופכים מן הסתם, לאזרחים חסרי מנוח?
    מה קרה? אסור כבר לטעון שהמלחמה הורסת את כל מי שבסביבה?
    כן, היא הורסת ובגדול, אבל ביבי יעלה לשלטון על כנפי האיום לעשות מלחמה חדשה, וירון דקל, במגמתיות (או שלא…), מסרב לקרוא את השורות שמסיימות את השיר:

    "כה קודרים הם השמיים/ ובחוץ כבר עלטה/ חיילי הבדיל עדיין/ מתחת למיטה// בוא הביתה ילד/ בוא הביתה/ הביתה הביתה// ללמוד לאהוב/ זה עניין של רכות/ בצעד זהיר/ בענן עדינות// נהסס, נתמוסס/ נתרכך, נתעגל/ ללמוד לאהוב/ זה עניין של הרגל
    להיות בן אדם/ זה עניין של תנופה/ זה נובט כמו עובר/ ואחר כך זה בא// להיות לדקה/ רק עכשיו, רק היום/ בצידו השני/ של אותו המחסום/ אך ליבנו כבר גס/ והעור כה עבה/ חרשים ועיוורים/ בבועת ההווה// בפליאה נתבונן/ במלאך הנופל/ להיות בן אדם / זה עניין של הרגל"

    הכי קל להוציא שורה אחת מההקשר ולעשות עליה הון פוליטי.

    אלונה ויזהר – שאפו לכם, ואולי גם בעקיפין, או במישרין, הרווחתם תשומת לב – וגם זו לטובה 🙂

  2. ל-2 – מדוייק.
    דוקא עכשיו לקראת הבחירות, חשוב לשים לב איך מכונת התעמולה-שטיפת המוח- עובדת. הרבה יותר טוב מהפרסומות של ג. וכאן לא מדובר במשקםיים ורודים או שחורים…
    כולם מדברים על השחיתות של אולמרט, אבל מי זוכר את זו של ביבי. נכון, שהוא לא הורשע, אבל מה נכתב בחוות הדעת המשפטית בפרשת בר-און-חברון, בפרשת המתנות…

    היום מוציאים שורה אחת מהקשרו של השיר, ומחר ישטפו לנו את המוח, שחייבים מלחמה נוספת, ואנחנו, המטומטמים, נאמין ונצביע שוב אותו הדבר???

  3. חזרנו לעידן "מלכת האמבטיה"

    מאת: חנוך לוין
    דמות: אישה מאזרחי ישראל
    הערות: מונולוג זה נכתב בעקבות הורדת ההצגה "מלכת האמבטיה". חנוך לוין כתב את המונולוג והוא נמצא בעמוד האחרון של המחזה

    הייתי רוצה לספר לכם כיצד הכרתי את בעלי. זה היה בהצגה 'מלכת האמבטיה' בתיאטרון הקאמרי. ממש לכלוך וזוהמה. אף על פי שבאתי לבד, בחלק השני לא יכולתי להתאפק יותר וצעקתי. למעשה זו לא הייתי אני. כל ההורים השכולים, כל האלמנות, כל החללים והנכים – הם היו אלו שצעקו מתוך גרוני. זו הייתה הפעם הראשונה שלא יכולתי לשלוט בעצמי בהצגת תיאטרון. שאגתי כמו לביאה שכולה. מפני שכאב לי השקר שבדבר. אף מילה בהצגה הזו איננה אמת. כי החיים שלנו כאן, בארץ הזאת, הם לא קאקא ופיפי כפי שניסו להראות לי על הבמה. אני חושבת שצריך באמת להיות עיוור או מנוול כדי להפוך את כל היקר לנו לקאקא ופיפי. אפשר להבין שיש לאיזה מחזאי אובססיה, נחוץ לו לשחק בקאקא ופיפי, בבקשה – איש לא מפריע לו לעשות את זה בבית. אני, כקהל, לא מוכנה לבוא לתיאטרון המוחזק בכספי ולמצוא את הבמה טובעת בקאקא ופיפי.
    כמו שהזכרתי, זה הי בחלק השני, לקראת הסוף. זה כבר עבר כל גבול, הקאקא והפיפי והקאקא והפיפי ושוב הקאקא והפיפי. אני זוכרת שצעקתי ופתאום קפצתי ממקומי, רצתי לעבר אחד המיקרופונים, כופפתי אותו וצווחתי לתוכו: "זוהי טינופת! הרי זה קאקא ופיפי וקאקא ופיפי וקאקא"!. שמעתי, כמו בחלום, קולות של אנשים אחרים מצטרפים לצעקות שלי: "הרי זה קאקא! הרי זה קאקא ופיפי!". גבר אחד, נמוך, עם פנים אדומות, זינק לבמה כדי לנתק את חוטי החשמל, וכששמע אותי, בתוך כל הרעש הזה, צועקת "קאקא!", הוא הסתכל לעברי והמשיך אחרי "פיפי!" –

  4. לי זה דוקא מזכיר יזהר אחר – ס. יזהר – חירבת חיזה
    .
    בג"ץ סירב לדון בבעניין בטרם הנהלת רשות השידור תתן את החלטתה.‏ הדרמה הוקרנה לבסוף בהחלטת מליאת רשות השידור. ועדת החינוך של הכנסת קיימה חמש ישיבות בנושא הסרט ולבסוף קבעה שעקרון חופש היצירה אינו ניתן לערעור, אולם קראה לרשות השידור להכין סדרה מקיפה של שידורים על תולדות המאבק הציוני וצדקת מפעלינו הלאומי והדגישת את חובת רשות השידור לתת ביטוי מתאים של ההשקפות והדעות הרווחות בציבור‏[

  5. זו התגובה של יזהר אשדות ב – Ynet
    ומי שאין לו בעיות בהבנת הנקרא – יקרא שוב את השיר לאור ההסבר
    השיר, שאת מילותיו כתבה אלונה קימחי, נכתב בעקבות מפגשים שערכה עם חיילי מילואים ששירתו בשטחים במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה והקימו את קבוצת 'שוברים שתיקה'. בהמשך למפגשים יצאה אלונה לסיורים בחברון יחד עם החיילים, ואחריהם כתבה את מילות השיר. השיר מתאר את המצבים הבלתי אפשריים אליהם נקלעים לעיתים חיילי צה"ל, והצורך שלהם להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות שאליהן לא חונכו ולעיתים עומדות בסתירה לערכיהם. השיר מציג דילמות ומתאר אותן גם מנקודת המבט של ההורים, שילדיהם הופכים לגברים ומתגייסים. בחלקו השני, השיר מציג מסר של אהבה וערכי אנוש, שהם הבסיס המוסרי שלנו כבני אדם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות