סיטואציה מורכבת? כל כך לא מורכבת שרמי קלינשטיין יכול להתרפק על רומנטיקה מלו מלנכולית כמו שנסונר שמתגעגע לאהבותיו הישנות. קחו את השיר השלישי – "הפעם": הפעם הוא משוכנע שלא יחזור אליה בכל תנאי ובכל סיטואציה. הפעם הוא בטוח שזה לא טוב. הפעם – הוא משתנה. קלינשטיין מלודי, מרוכך, מנגינה סימטרית, טון רומנטי רגשני שאומר – אין שום התלבטויות. סיטואציה לגמרי לא מורכבת. על המילים נטולות הברק הפואטי חתומה אלכסנדרה אילן-קלינשטיין.
הכתיבה לדיסק הזה מכוונת לאוריינטציה של רומנטיקן עצוב ומתרפק.אין בטקסט מטען (דראמה/טראומה), שיצדיק את הכאב הזה. גם לא סיטואציה מורכבת (מבחינת המוסיקה). קחו עוד שיר באלבום של ה"עזר" – אלכסנדרה. "מפתן ביתך" אומר דמעות שיבשו, פרידה בלי לומר שלום, ובכלל, לא קל. העולם נחרב והוא בסך הכל משתדל להסתדר. כבר כתבתי בביקורת על הסינגל – שהייתי מעמיד את הטקסט לתחרות השיר הנדוש של השנה. בקריאה חוזקת – לא מתחרט.
המוסיקה נקראה להציל. והמציל, רמי, הגיע. הטון והמנגינה משדרים עצבות חורפית, שאפילו עשויה לחלחל, אם לא מתעקשים כמוני על איכות הטקסט. שיר אווירה מלודי להפליא, שמפזר נעימות מזככת, לא טראומה מזעזעת.
רמי קלינשטיין לא מנסה לנפנף בחדשנות מוסיקלית. לשירים קליטים די ברומנטיקן, שכאבו ואהבתו מאפילים על המילים. הוא כזה היום.
"אל תחשבי יותר מידי/ לאנשים תמיד יהיה מה לומר/ שיגידו, שיגידו
אז מה?/ תחשבי רק על עצמך/ מה את בעצם רוצה/ קולות אחרים עוצרים בעדך"
"רוצי קטנה" נשמע דף הוראות דידקטי של אדם בוגר לבתו, הנותן לה עצות להישאר הכי עצמה, לברוח מהרע ולא להיות מושפעת מאחרים. אין כאן כמעט "שיר" במובן היצירתי של המילה פרט אולי ל"אני יודע האיש הזה הוא אני" – מעין משפט שאומר האמן: ההמלצות האלה – מדמי ובשרי. ושוב השיר "ניצל" בזכות לחן עגול-נוגה-יפה, הטון נינוח, ההבעה תחושתית מלטפת ואבהית, מעין הזדהות מזככת, שמגיעה גם מהעיבוד הקולי-המקהלתי. אז גם אם רמי קלינשטיין נותן להרגיש שפיו וליבו שווים – אני מצפה ממנו לבחירות מקןריות יותר.
הרומנטיקן שר על ליצן העצוב בודד ובקרקס שנמצא על רכבת דוהרת ומקונן אל אהובתו, שמא תעזבהו. אידמית הראל מספקת נרטיב מהסוג הרומנטי הנדוש עם מטפורות שחוקות (רכבת דוהרת, קרקס עם ליצן עצוב) שמזמין רגשנות מלנכולית. רמי קלינשטיין עיטר בפופ רכרוכי שמזמין אווירת תוגה מזככת, לא טראגית. "מה איתך" – געגועים למי שלימדה אותו "לראות מעבר לקיים" – מה קרה לה? איך היא יכולה לשכוח את "כל מה שפצוע בך". גם ב"שום דבר" (מילים: אלכסנדרה אילן) ממשיך קלינשטיין באותו טון מלנכולי מרוכך. ושוב, האיכות הפואטית – לא משהו שיש לשלוח לועדת הפרס של הפזמון המקורי, אבל לפי הטון הנוגה והתחושתי – נשמע שקלינשטיין חש ומזדהה.
העיבוד משדרג בצליל מיתרים שיר דאנס פשוט, אמנם לא מהמורכבים/מתוחכמים שקלינשטיין כתב, אבל קולח על צלילי מיינסטרים קליטים, קלילים, זורמים, מאירי פנים, אופטימיים. שגרת האהבה. שגרת הרומנטיקן שבקלינשטיין שמטפס אל פסגת המלודרמה, שגם הפעם עושה שימוש בדימויי הקרקס.
אלטון ג'ון נמצא בפתיחה הפסנתרנית (גם במעברים בהמשך) של "עדיין קיימת" בלדת מלנכולית, טון רגשני, נוסקת למלודרמה בסיום. ההתרפקות הרגשית הולידה מנגינה, שתלך איתו לנצח, לב אוהב המזדהה עם אהבה עצובה, הנכסף כמו לאור בסוף מנהרת העצבות האפלולית – להגשמתה הכנה. הפער בין הדכדוך שבבדידות לאושר הנכסף? הוי, כמה כתבו על זה שירים. אבל לעולם לא מאוחר לקונן עוד פעם, וקלינשטיין חוזר לשנסון הישן והטוב בפרץ שהוא כה סנטימנטלי וכה קלינשטייני, שאתה מאמין לו.
קול נשי? אפרת גוש בדואט של "שריטות בוסר" מאלבומו הראשון של קלינשטיין – "ביום של הפצצה" – גם הפעם בטונים הדרמטיים הנוגים ובאווירה הסנטימנטלית האפלולית השורה המרחפת על שירי הדיסק.
בדיסק של תשעה שירים – היית מצפה לאיכות על חשבון כמות, אבל שיר קצבי כמו "השביל המסומן" ("אם נרצה לשבור את חוקי הזמן … נמצא את השביל המסומן") מסמן בינוניות שלא דחוף להכניס לרשימה איכותית מצומצמת.
אלבום של סיטואציות נוגות, שאינו מבשר על מורכבות או חדשנות אצל קלינשטיין. זהו קלינשטיין הרומנטיקן הבלתי נלאה סעור-רגשות ורווי געגועים, הרבה פחות רוקר, יותר מלודיסט של בלדות, שר במלוא עוצמת הרגש הראויה ומצליח להעביר את התחושה ממקומות שנמצאים מתחת למיתרים.
רשימת שירים: רוצי קטנה, בקרקס הזה, הפעם, שום דבר, עדיין קיימת, שריטות בוסר, מפתן ביתך, השביל המסומן, מה איתך
