אביהו מדינה

מוסיקה ישראלית סשה ארגוב או זוהר ארגוב? מערבי או מזרחי?

לקראת קבלת פרס ישראל, ממשיך אביהו מדינה לדבר על אפליה תרבותית של המוסיקה שהוא יצר ויוצר. הוא תמה מדוע הוא ממשיך להיות מסווג כ"מוסיקה מזרחית" ולא ישראלית? אם המוסיקה שלי היא "מזרחית" - זה אומר שה"מערבית" היא המוסיקה הישראלית?

על זהותו של השיר הישראלי
0/5

לקראת קבלת פרס ישראל, ממשיך אביהו מדינה לדבר על אפליה תרבותית של המוסיקה שהוא יצר ויוצר. בראיון לערוץ 13, הוא תמה מדוע הוא ממשיך להיות מסווג כ"מוסיקה מזרחית" ולא ישראלית? אם המוסיקה שלי היא "מזרחית" – זה אומר שה"מערבית" היא המוסיקה הישראלית.

ניסיתם להגדיר "שיר ישראלי", "שיר עם ישראלי", "שיר בסגנון ישראלי", "שיר פופ ישראלי", שיר "ארצישראלי"? כלומר: מה הם מרכיביו – סולם מיוחד, מרווחים ספציפיים, תבניות ומקצב אופייניים. בעיה? – בעיה. ברור שהנטייה לדבר על "שירי ארץ ישראל" אפופה משקעי נוסטלגיה. פעם קראו לשירים האלה – "שירי סוכנות". עמוס עוז כינה אותם "שמן הזית הגבעטרוני". היום הם עלו למעמד של "קלאסיקה ישראלית" בהכללה גדולה.
אז מהו "שיר ישראלי"? "האמיני יום יבוא" (קלצ'קין-בהרב), "היו זמנים" (חפר-וילנסקי) , "שדמתי" (שנהר-אדמון), "עמק שלי" (קינן-אגמון), "לילה לילה" (אלתרמן-זעירא),"הרעות" (גורי-ארגוב), "עין גדי" (פרץ-אהרוני) "ירח" (שלמה ארצי), "ואותך" (גרוניך-כספי), "אגדת דשא" (שלום חנוך), "הפרח בגני" (אביהו מדינה), "חורשת האקליפטוס" (נעמי שמר), "בובה זהבה" (שמוליק קראוס) "היא יושבה לחלון" (ביאליק-גבריאלוב), "מה שיותר כחול יותר עמוק" (שלום חנוך), "כל עוד" (מוהר-רכטר), "אני שוכב לי על הגב" (רוטבליט-זילבר), "חלון לים התיכון" (גלעד-פוליקר)
תביטו ברשימה – יש תשובה? רגע. מדוע לשבור ראש? מה כל כך דחוף בהגשמת האידיאל הזה ליצור/לזהות מוסיקה בעלת ייחוד לאומי-ישראלי? ומה צריך להיות אותו ייחוד? מערבי-יהודי, מזרחי-יהודי, ארץ ישראלי מזרח תיכוני? במילים פשוטות: עדיין מבוקש מודל מוסיקלי שעליו אפשר להגיד – "זהו שיר ישראלי" ממש כמו שאפשר לומר "שיר יווני", "שיר אנגלי", "שיר ספרדי". יש קלסתרון שיזהה אותו?
לשווא תחפשו. מודל כזה אינו קיים. "שיר ישראלי" הוא בהגדרה הכי כללית ופשטנית, שיר שנוצר בישראל. מה זה אומר? מכלול ההשפעות שיצרו את השיר למן השירים של הציונים הראשונים על אדמת ארץ ישראל (1882) ועד לפופ האלקטרוני של ימינו – למן המאורעות והאירועים, המתחים האידיאולוגיים, הביטויים האישיים, תחושת "הביחד" (שירים שנוצרו בעת מלחמות), ההשפעות מארצות המוצא (סלביות, ערביות, ים תיכוניות), חיפושי "שורשים". הרוחות החזקות שהגיעו מהמערב ,ויצרו את הרוק הישראלי. למעשה – הזמר הישראלי הוא כל מה שמרכיב את הזהות של הפסיפס הזה שנקרא "ישראל" – לדורותיו.
ניקח את דור מלחיני שנות השלושים-ארבעים ידידיה אדמון, מתתיהו שלם, עימנואל עמירן, מרדכי זעירא, דניאל סמבורסקי. הם נטשו את ההרמוניה המינורית-מאז'ורית ויצרו מפגש מלהיב עם המוסיקה של הערבים, הבדואים ושל עדות היהודים המזרחיות, ובעיקר – התימנים. מהותו – ניסיון למזג בין ההרמוניה המערבית לבין המנגינה המזרחית על סלסוליה.
הלם המפגש, בין יוצאי מזרח ומרכז אירופה ובין המוסיקה התימנית, הניב למרבה ההפתעה מוסיקה חדשה. ניתן להגדיר שירים כמו "שדמתי" של ידידיה אדמון – זמר עממי בעל טעם וצבע של ארץ ישראל החדשה.
השיר העממי החדש דאז הציג ערכים של שיתוף חברתי, התרפקות על נופי הארץ, טקסטים ברוח התנ"ך. בעורפו נשבה הנוסטלגיה הרוסית, שהושפעה מהמוסיקה שיובאה עוד בעליה הראשונה ממזרח אירופה – סולם מינורי, מלודיה רחבה, השפעות בלקניות (ה"הורה")  כלומר – לצד השפעת האקלים הים תיכוני על מלחינים, הייתה התרפקות על הסגנון הרוסי. מול לחנים כמו "הנה אחללה" (אורלנד- זעירא) עם ניחוח מזרחי מובהק, השתפך מרדכי זעירא ברומנטיקה סלאבית ב"היו לילות". דוד זהבי הצליח לשחזר אווירה מדברית ארצישראלית ב"אורחה במדבר" ("ימין ושמאל") אבל "אלי אלי" שלו הוא מינור הרמוני בנוסח רוסי.
מצד אחר: ידידיה אדמון
 – בן המערב, שספג והטמיע את המזרחיות המקומית כדי לכתוב את "שדמתי", ומלחינים של דור הביניים שהביאו איפיונים חדשים לשיר במשקלים, בתבניות קצביות מורכבות (עמנואל זמיר, גיל אלדמע, דובי זלצר, יוסף הדר, אמיתי נאמן, יוחנן זראי).
למעשה, לא הייתה בלעדיות לשום "שפה מוסיקלית". הדור הצעיר הראשון של מוסיקאי תש"ח לא תחם את עצמו בניסוי המאתגר הזה של "סגנון ארצישראלי חדש" (בנוסח אדמון, שלם, שרה לוי תנאי) , אלא בחר ברב לשוניות מוסיקלית. הכל הלך: שירים רוסים מתורגמים, פזמוני צ'יזבטרון בהשפעת הג'אז, הטנגו המלנכולי של יפה ירקוני, הזמר החסידי האשכנזי שהושפע מהמוסיקה המזרח אירופאית (האוקראינית, הרוסית), השיר העממי והפזמון התיאטרלי (בתיאטרונים הראשונים כ"הקומקום, "המטאטא", "לי לה לו", הלהקה הצבאית, התרנגולים, בצל ירוק) ובתוך כל אלה בלטו  מעל כולם מלחינים ייחודיים – משה וילנסקי וסשה ארגוב, ובהמשך, אמצע שנות השישים נעמי שמר הלירית והמלודית, שכתבה לראשונה בשפה טבעית אישית, פחות מליצית, פשוטה להגייה, כדי ליצור שיר ישראלי לא רק בסולם מינורי, אלא גם במאז'ור עם ריח של שנסון צרפתי. גם נעמי שמר מזוהה לעיתים עם "שיר עם ישראלי" או שיר "ארצישראלי", למרות שסגנון הכתיבה שלה היה מאוד ייחודי.
שנות השבעים מסמנות מהפך: דור חדש של מלחינים שמושפע מהעבר – סשה ארגוב – פניו לעכשיו (רוק, רוק מתקדם, הביטלס, ג'ימי הנדריקס) עובר מהאקורדיון של של הלהקה הצבאית לצליל החשמלי של הגיטרה. רשימת חובה: שמוליק קראוס (האב הרוחני של הרוק הישראלי), שלום חנוך, יוני רכטר, שלמה גרוניך, מתי כספי, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, אחרית הימים, תמוז, שלמה יידוב, יצחק קלפטר, יהודית רביץ, קורין אלאל. בגדול: נולד הרוק הישראלי, אבל זוהי רק כותרת. המוסיקה החדשה מאבדת זהות קולקטיבית, פתוחה, משוחררת. עסוקה יותר ב"סאונד", מתנתקת מהשירה הישראלית המסורתית, מהשירונים, מתחושת "הביחד", ששלטה בשיר השיראלי השמרני. הנושאים הופכים אישיים, שירים שנותנים ביטוי לאהבות,תסכולים ותקוות. בולטת מגמה – שהזמר הוא גם היוצר. הסינגר-סונגרייטר. אין עוד הפרדה בין כותבי השירים לאמן המבצע. אם פעם – השיר הישראלי היה עם הפנים לרוסיה, לשנסון הצרפתי, עכשיו מופנות הפנים לרוק המערבי, שבשורותיו הגדולות מגיעות מארה"ב ומבריטניה – מהפופ ועד הרוק המתקדם, המשמשים מודל חיקוי. ההשפעות הן בכל מרכיב – דרך ההרמוניות, ההרכבים הכליים, כלים אלקטרוניים, עריכת סאונד.
בד בבד מתפתחת מגמה מעורבת של זרם אתני ים-תיכוני ממיקי גבריאלוב ועד יהודה פוליקר וזרם המכונה "מוסיקה מזרחית", או ה"הזמר המזרחי" – פעם "זמרי הקסטות", שהתפתח לזרם של זמרים  שהמשיכו מסורות מבית אבא, שלוו בסיסמאות של "חזרה לשורשים" – ביניהם פרצו בגדול אביהו מדינה הייחודי, הנחשב גדול היוצרים של הז'אנר, זוהר ארגוב – גדול הזמרים של הז'אנר.
הזרם הזה התפתח לכיוונים מסחריים של פופ המולבש בקלישאות מלודיות "מזרחיות", שימוש בנעימות יווניות, טורקיות, אבל עם דגש חזק על התבנית ההרמונית המערבית הנדושה ביותר וטקסטים באנאליים. מול המגמה הרדודה הזו קמו יוצרים ישראלים מופלאים, בני עדות המזרח, שיצרו מוסיקה מקורית כמו שלמה בר ועמיר בניון.
מה שנקרא בימינו "פופ ים תיכוני" מסתכם בהדבקת תבניות מזרחיות מיד שנייה על קונוונציות מערביות משומשות – מוסיקה שממחזרת את עצמה ללא אתגרים אומנותיים.
בואו נמתח שוב את הקו מידידיה אדמון דרך מרדכי זעירא, סשה ארגוב, משה וילנסקי, נעמי שמר בואכה שמוליק קראוס, יוני רכטר, שלום חנוך, שלמה גרוניך, מתי כספי, יהודה פוליקר, אביהו מדינה, שלמה בר, עמיר בניון, אהוד בנאי, אריאל זילבר. האם אתם מזהים סגנון ישראלי אחד-אחיד? מצד שני – מי צריך סגנון עברי ישראלי אחיד, כאשר תערובת הסגנונות המרהיבה משקפת את הפסיפס הישראלי הנפלא, שהוא סך כל השירים שנולדו לאורך דרכה של המדינה הזו.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן