אני זוכר חסד נעורים לדני גרנות מהשבעים ("האמנם", "בראש צלול", "מר נרקיס"). בשנים האחרונות נעלם לי. הוא מדור הזמרים שעשו מוסיקה נוגעת-מגעת – בפשטותה היפה בלי להיות אופנתיים בכוח (מהליגה של אושיק לוי) , לא רק הקול היפה אלא התחושה שמתלווה, והנה, אני שומע את קולו מעט יותר שברירי, ולמרות שמשהו כבה בו, עדיין  עטוף באותה שכבת חום בלעדית, כשהוא שר שורה שאומרת מסע בזמן "איש היום יום/ מוצא עתיד בתמול שלשום".
שיר פשוט על פניו, אבל קראת פעמיים ושלוש וגילית שיש בו  מעט יותר ממה שחשבת. עודד מרכוס שעל המילים מנסה לפענח קשר בין עברו לעתידו של האדם. אדם, כמו שאמר טשרניחובסקי – הוא תבנית נוף מולדתו. האדם הפשוט כאן פוסע לאחור (לקראת מותו) משך חייו מתקצר, אבל הוא מסוגל להיפרד מעברו בחלום. העבר בשני הבתים מגלם את הזמן במשמעויות שונות: ניסיון מצטבר-מעכב, אבל משהו שלא נאחזים רק בו: החלום, התקווה העתיד מאפשרים את ההשתחררות מהעבר במשמעות הכובלת שבו.
צליל אקוסטי, שירה נרטיבית-מתכוונת, טון מחוספס "בלוזי" שמשדר כאב מהול בתקווה, לחן ועיבוד שהזכירו לי משהו משלמה ארצי, דני גרנות לא רץ לפני הטקסט אלא שר אותו ואת מה שהוא, איש היום יום "אומר"… ואת האמירה הזו מצליח גרנות לזמר בריגוש מאופק ויפה.

איש היום יום
מוצא עתיד
בתמול שלשום
אפור צבעו
ועם בקיעת יומו
פוסע הוא לעמלו
במסע בלי לעצור
וצעדיו הם לאחור