אני מזהה את "הצליל של פילדלפיה" (Phily Soul) על הפתיחה. כמה טוב שהאמריקנים המציאו לנו ולפורטרט את הסול והפאנקי ואת תזמורי הגרוב האלה. מה היינו עושים בלי. פורטרט חוזרת מהכפור. מנהרת הזמן: תבקשו לרדת ב-1989. "אחד מהרכבי הפאנק הראשונים בארץ" נכתב בקומוניקט. להיטים לתזכורת: "הכל מבינה", "ואתם רוקדים", "עד אלייך", "כל הכוונה", "פונקי ביזנס", "במקום לבכות", מה קרה שהם נזכרו לחזור? מה דחוף? עכשיו יש כנראה יותר מסיבה אחת לקאמבק פרט לפרנסה, אבל "מי אמר מי"  אינו ממש יצירה שאומרת: יש סיבה למסיבה מלאת חידושים והפתעות. האייטיז חוזרים עם אמירה לא נוקבת על התקופה הנוכחית ותמורותיה. הכל נכון וגם נדוש. כלומר – זה לא מספיק ממוקד, השלמה צמחונית עם מציאות מוכרת.
והגרוב? פורטרט נעה על פס קול שמנסה לייצר אותה תזזית פאנקיית לרחבות. רון רוזנפלד שר בנימה מסתורית-דרמטית אבל די שטוחה. זה רציני? זה בידור? ההפקה של ליאור טבת טוענת במתח שאינו מוסיף עומק. התזמור מלוטש, תרצו – עם נגיעות "דג נחש". יעניק דלק חדש למכונית הישנה, שעדיין אינה מקרטעת, תודות לאטרקטיביות הקצבית והטון המתכוון.