רגיש, מרוגש, מתרגש. מגיעים סיפורים מהאזורים (הרגישים) של הלב, מהניסיון האותנטי לעמת עצמו עם עצמו. עידן חביב עדיין מודה על הזכות שניתנה. "אילו הייתם שואלים אותי לפני שנתיים וכו'" סינגר-סונגרייטר ששר ממקומות של הלב והפה שווים.
גם עידן רייכל "קרא אותו" – כדי להגיע בסופו של דבר ל"אמא, אבא וכל השאר", שיר של ראובן פוליטי ז"ל שהולחן ע"י רייכל עבור "עוד מעט נהפוך לשיר".
לא לחפש כל כך את "הזמר", אלא את היוצר, שבא לשרטט את תגובת הלב למציאות עקובה מדם, מערכות יחסים לא פשוטות.
סוזן דלל, אולם ירושלמי. תאורת פנסים שאינה מדליקה את הבמה באור גדול, אבל מעניקה כמעט במדויק את האור לתפאורת העלילה של חביב. כבר כתבתי (על הדיסק) – שהמוסיקה המינורית שלו מלטפת במלנכוליותה בניסיון לתאר מאבק הישרדות מול תחושה של אבדון.
מה אפשר לצפות מאלבום בודד? מתברר שהוא כבר מכתיב אפיון מלודי, מהויות טקסטואליות. קווי מתאר אישיים. אצל עידן חביב – תנאי הפתיחה לא מעודדים. אבל מוסיקה בסופו של דבר מזככת, משאירה בחיים למרות הרע, התסכול והאבסורדיות שבהם (בחיים).
את השירים כבר סקרתי ברשימה על הדיסק. מה שאותנטי במופע שלו – הוא היכולת להקרין את האישיות שמגיעה מהשירים, בטון, בנוכחות המהוססת, בסיפורים הכנים. למשל: "עוז" שאינו כלול באלבום – קינה על חבר טנקיסט שנפל ביום האחרון של מלחמת לבנון 2006, שהחזירה אותו מטיול בדרום אמריקה הישר להלוויה.
ארז לב ארי התאים לו, לנו לאווירה,  במיוחד השיר "אנה אפנה" שלוקח את עידן חביב כל פעם בשבי מחדש.
לא דחוף להמתין לאלבום הבא שלו. בערב הזה יש אמן עם סיפור וקו אווירה רגיש ומפיק מוסיקלי תורם כמו גלעד שמואלי. זהו פרק ראשון וקריטי בסיפור של עידן חביב. השאלה המסקרנת – מה יהיה בפרק ב'. בינתיים – יש כבר משהו שלם בפרק א'.

שירים: אצבעות דקות, קצת, מי מדבר אלי, מפתחות ברזל, אין פה מקום, לאט לאט, מה אעשה (עם ארז לב ארי) אנא אפנה (עם ארז לב ארי), דווקא, עוז, גלגולים במסכות, אמא אבא וכל השאר, מחכה
נגנים: עידן חביב – גיטרה, פסנתר ושירה, גלעד שמואלי – פסנתר, אריאל טוכמן – גיטרות, יוסי מזרחי – פסנתר. אורח: ארז לב ארי.

צילומים: מרגלית חרסונסקי