גוסטו אינו נמנה על האגף המזרחי של הפופ הישראלי, הוא לא הגיע להילולות של נוקיה, הוא לא עלה על ספינת השעשועים של ערוץ 24, הוא לא יגיע ללה-לה לנד, הוא לא הקים אוהל מחאה מול אולפני גל"צ. הוא לא פונה למעבדי הקונפקציה של הפופ הים-תיכוני.  
השוו אותו לעמיר בניון. אולי משהו בסלסול הקולי. באקצנט, אבל גוסטו ובניון עולמות שונים. בניון אישי, פיוטי, בתוך עצמו הוא גר. גוסטו עממי, מיינסטרימי, איש מוסיקת העולם, פתוח, מקיף עצמו בכלי נגינה אתניים אקוסטיים, מתבל בפלמנקו ואנדלוסית, הקלילות היותר מנסבלת של חיבור מקצבים לטיניים, רומבה פלמנקו ומוסיקה ים תיכונית, מחובר לראיי האלג'יראי. הרבה יותר "פולק" מאשר בניון. כזה שב מאמי מקומי.
כשמדברים על מוסיקה מזרחית מקומית מבלבלים בין פופ יווני, צעד תימני וקצב לטיני. צריך לשמוע את גוסטו כדי להבין מהו חיבור למזרחית, למקורות – בשפה, בסלסול התפילתי, ביכולת לפטרל בין העברית לאלג'יראית, בקשר האותנטי של יוצר עכשווי למורשת שלו.
גוסטו (בלטינית הוא "עונג", "תענוג") הוא אבי פרץ (43), נעים זמירות, שר כאילו הוא עושה אהבה עם השירים שלו, זמר נשמה, מסלסל נפלא, מקרין חום וחיוניות.
האלבום החדש מצטיין בטקסטים כנים של חשבון נפש, תובנות על התבגרות והתפקחות, על הפכפכותו של האדם ("קצת לפני וקצת אחרי"), ניגודים בחיים מתובלים בהומור ("גבול ההיגיון") אספקטים שונים של יחסי בינו בינה ("כלום", "פזמון לפני אחרון"), מלודיות פריכות עד מקסימות כמו "כאילו אתה מלך העולם" (של מיקה קרני – ביחיד באלבום שאנו שלו) בליווי יפה של פסנתר ופנדר רודס, חיבור אפקטיבי לרומבה פלמנקו, שימוש נכון במוסיקה עליה גדל בתזמור ערבי ("חשבתי להתבטל"), וגם מיני הברקות לשוניות כמו – "מרוב ניסים אני חושש/ ומחוכמה אני טיפש" (השיר "מתבלבל").
חלק מהמנגינות קליטות כאילו הן היו כאן, בשלות כפרי על העץ, וכל שנותר זה לקטוף אותן – המקצב הואלסי של "פזמון לפני אחרון" בסגנון הישן, בטון הנוגה המזכך, בתזמור המלטף את כל הרומנטיקנים המתרפקים (שמוליק דניאל – ניהול אומנותי והפקה), הסלסה המלהיבה של "גבול ההגיון", "עיבוד הפופ רומבה אתני של "קצת לפני וקצת אחרי", בו נשזרים קולות ותובנות חיים של אמו, סוזן פרץ. להיט ענק.
צליל גיטרת הפלמנקו והאקורדיון הלוטף שמצטרפים ל"בין השורות" – שיר בטעם ספרדי – על ההתפקחות מהאשליות (החלום, המציאות הטופחת) שאב מתוודה בפני בנו.
גוסטו הגיע לבשלות – בפשטות יפה, ביכולת לחבר את הצליל הישן העממי להפקת הפופ העכשווית, ברומנטיות הכובשת, בטון המתכוון, בתזמור העשיר –פריך. זה יוצא לו חם, אנושי. כמו שצריך.

שירים: עכשיו, רק תישאר אצלי בטוח, כלום, מתבלבל, חשבתי להתבטל, כאילו אתה מלך העולם, גבול ההגיון, פזמון לפני אחרון, רצת לפני וקצת אחרי, בין השורות