בקומוניקט שהגיע עם האלבום מדברים על תערובת של קולדפליי, ביטלס, סמית'ס, נגיעות של כוורת, החלונות הגבוהים ועוד. שנרגיע? אחרי 11 שירים אפשר לרדת מפסגת היומרות. ב"כמו פעם" אני שומע משפט: "לא חשבתי והייתי אמיתי/האמת לא חשובה לי, היא תמיד הייתה איתי". הקצב והשירה אינם יכולים לשמש עלה תאנה לטקסט המסורבל. ב"משהו טוב" – הביצוע מסתיר הטקסט. לקחתי מילים וזכוכית מגדלת כדי להבין שסיימון צמח מזיג רצה להגיד: קבל את החיים כמו שהם. אל תקפוץ גבוה מדי. אולי אפילו יגיע משהו טוב. עם כל הרצון הטוב, לא השתכנעתי.
"שעון החול" – שכנוע עצמי להנמיך ציפיות בחיים ("תכניס לעצמך לתוך הראש/ שכל מה שעולה יורד יורד") סובל מביצוע קולי חלש. לא חלב לא בשר.
פתיחת גיטרות מרשימה של כחצי דקה ושירתו המאומצת מלאת הכוונה של הסולן אינה מסייעים להבין מדוע חשוב לעלות קומה ולעזור לאיש מהקומה השנייה . ("האיש מהקומה השנייה")
טובים יותר: "זה אמיתי" בעל הגוון האקוסטי והמלודיה היפה , ו"קצה הפחד" בעיבוד יפה לפסנתר וגיטרות. שני השירים האלה מעלים את "מונסון" על מסלול חדש – משופר יותר – בפשטות הטקסטים, בגישה ההרמונית האפקטיבית, בשילוב האפקטיבי של גיטרות חשמליות. הלחנים הם של מיכאל וקנין, יוסי כהן. אני שומע להקה.
שגרת השרבוטים חוזרת ל"מישהו אמר לי" (על יחסים שנגמרו – אחרי שגילה שהייתה עם מישהו אחר). הפתיחה האלקטרונית ורוק הגיטרות המהוקצע – אינם מחפים על ביצוע אנמי של "תבואי אלי" (על רקע אורות משקרים בעיר זרה – הוא מרגיש שהיא קרובה אליו). גם הקול ששר על בת קול שקוראת לו לצאת מהחלון ולברוח מהמקום שעוטף אותו בפחד ("צא מהחלון") – לא נשמע קול משמיים. הסיום "הלאה הלאה" – שיר עידוד ("אל תגידי שהזמן שלך נגמר") הוא חריג דאנס פאנקי בביצוע לא מהוקצע עד בליעת מילים.
"מונסון" היא אוסף מטולא ופושר של שירים שאינו מעיד על "ראש אחד" איכותי ממוקד, כזה שיחולל את סערת הרוק הישראלית החדשה.