לגור מול הים, לזיין את אשתו של השכן, ללגום קפה בנחת, להרגיש קצת אשם כשהיא מתקשרת בשתיים להודיע שזה נגמר, להציץ מהחלון בחיפוש אחר סדינים שקופים. יש יצור כזה? גם אילן דביר יסכים שבאמנות כמו באמנות, לא ממש חייבים לחפש רצינות. והנה זה מה שהשיר הזה עושה: אי רצינות כובשת. רעשקט. האקוסטיות הסיימון גארפונקלית היא פס הקול לנרטיב. קולות האקפלה ברקע מגדילים את החיוך. ההרמוניות מרככות, המלודיה היפה והשירה מייצרים נינוחות נעימה המסבירה את קצב ודופק החיים של הדובר בשיר. הומור נעים הליכות. אני שומע שיעול בסוף השיר. לא לקחת לריאות.

שירה: אילן דביר, גיטרות: גיל לואיס. בס: מיכאל גיא. מפוחית: נועם קינג. כלי הקשה: שאול אליהו. א-קפלה: גיל לואיס, נועם קינג, מאור כהן.

קם בבוקר קצת מוקדם, מביט על הגלים/ הולך שותה קפה, נזכר ברגעים/ בחוץ כבר יום חדש, אנשים ממהרים/ אבל אני לבוש בתחתונים
כשהאישה של השכן שגר ממול הכביש/ נמצאת במיטתי והוא כלל לא מרגיש/ מסתכלת בשעה, אומרת עוד דקה/ אבל אני רוצה קצת מנוחה
קיוויתי בינתיים שאוכל להירדם/ התקשרת אליי בשתיים, הרגשתי קצת אשם/ אמרת שזה נגמר, עוד ספל שוב נשבר/ כמו פרפר שמתפרפר
יש לי חבר שקוראים לו איברהים/ ויש לו דעה קצת שונה על החיים/ הוא טוען שאני בריטי מדומה/ אחד שלא רוצה ללמוד להתבטא
חולצות הוואי, מכנסיים אדומים/ עושים אותי, עושים אותי גדול מהחיים/ כשכולם ישנים, לילה כוכבים/ מציץ מהחלון מחפש סדינים שקופים