ביאוס הולך טוב. תגיד שיש מלחמה בשער. תגיד שאתה זקוק למקלט נפשי. יחצנית אחת אמרה לי, שדימוי של תוגה-עצב-ייאוש עובד אצלנו יותר טוב ברדיו. אביב גפן, רחמנא ליצלן, "כבר לא מוזמן לצד הטוב של העיר" (out ברכילות? כבר לא מייצג הדור הזה?) אבל זו אינה בעיית הדימוי – אלא, נו  – מלחמה. איך אפשר בלי מלחמה בשירים. וגם הדור הזה, שהוא כבר אפילו לא "ילדי הירח" אלא "מכור ללווינים קטנים", "גדל ברשת … מופצץ במסרים סמויים" – הוא דור שגדל לתוך מלחמה.
אם כבר ייאוש – אז לא רק מלחמה, הכל נכנס. גם חינוך הילדים – לא מה שהיה. והכי בטוח – ההיא שעוד מקרינה בשבילו "מקלט של שקט".
הכל אגב נכון, אם כי זה נשמע לי מחאה כזו לפי הזמנה. קצת Tailor Made. תתאים לדימוי המסוגף של אביב הרוקר מלא החשיבות העצמית, שעדיין חושב שחסר כאן דילן מקומי. או ג'ון לנון.
פופ, רוק, מה שתרצו. קולות רקע מרשימים. עיבוד דרמטי. קולח כשיר דרכים. עופר מאירי עטף ב"אווירה". יעשה את העבודה. ייכנס לרשימת שירי החובה שלו. מוסיקאי פופ מדופלם עם תעודות ואשראי. מה עושים שזה מרגיש באיזשהו מקום אילוץ יומרני (עם כל הצילום הפומפוזי של הגב המצויר) ואפילו קצת ילדותי להמשיך להיות נציג המחאה או משהו אחר.