נלחמת

זהבה בן

מילים: אלון צדוק לחן: אבירם דרעי עיבוד והפקה מוסיקלית: ציקי זנתי
2.5/5

זהבה בן מסלסלת דיכאון למקומות שגורמים לי להרגיש, איך לומר זאת – מבוכה בשבילה. קודם כל הטקסט החבוט והמופרך. ניצבת מולו, נוגעת בחלום, רוצה לפרוש כנף, לצידו לוחמת, הפסגה כובשת. כל קלישאה נדושה אפשרית. חורזים עדיין כל מיני מילים שהם, כאילו משהו שמגיע מאזורי הרגש. אבל זה ממש כלום-כלום. מבוכה – כי לא ברור מהשיר אם הפניה היא לאלוהים או לאהוב. בכלל השיר אינו מבהיר למה היא רוצה להגיע, להגשמת החלום, לאלוהים, למימוש אהבה. אם הפניה לאלוהים היא במובן של אהוב בשר ודם (רואה את זיו פניו) – אז המבוכה קשה. וגם: "לא רוצה שייגמר"… מה ייגמר בדיוק – החיים, החלום? בקיצור, לא יד ולא רגל. לא אהוב ולא אלוהים.
אז אולי רגש. נטו רגש. תן לזמרת לסלסל רגש, ועזוב אותך מערפול ומבוכות. וזהבה מסלסלת. לא סתם מסלסלת. זה הסלסול המתבכיין הזה שרץ לפני הטקסט, לפני הכל. אבל הוא אינו יכול להציל את השיר. במונחים של פעם – זהבה בן מלכת שירי הדיכאון של הפופ הים תיכוני. אבל השיר הזה נשמע ארכאי, פאסה. לא בוגר.
הגיע הזמן לעלות כיתה.


אני מולך ניצבת וממך כל כך נרגשת אין לי כוח אלוקי/ רואה את זיו פנייך, החיוך שעל/ שפתייך/ ואנא חזק את שתי ידיי/ נלחמת בכל יום, כמעט נוגעת בחלום/ רוצה לפרוש כנף בסוף אני אגיע
אל תשפוט אותי מהר לא לא / רוצה שיגמר לא לא/ תן לי רגע של תקווה/ עברתי דרך בחלום שלי לנגוע
אל תשפוט אותי מהר לא לא / רוצה שיגמר לא לא/ אני כאן בגלל האהבה ואיתה עד קצה עולם לנסוע
לצידך אני לוחמת, את הפסגה כובשת ואושר בעיני/ רוצה להיות כמוך, הכי קרוב אלייך/ שתלווה כל צעד בחיי/ נלחמת בכל יום, כמעט נוגעת בחלום/ רוצה לפרוש כנף בסוף אגיע
אל תשפוט אותי מהר…

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות