אוי אהבה, אי אהבה. מה נכון? מה שבטוח: זוהי האהבה בנוסח הטרובדור-שנסונייר של פעם. קורבנה (הגבר) שופך מר לבבו על אהבתו האולטימטיבית שחטפה מכה. הקיז את דמו בשבילה, והיא נתנה לו להרגיש כמו עוד זבוב על מחשוף שמלתה. הסרקזם של האוהב אינו מוביל לייאוש – "אני ממשיך במסע הזה בצד הבהיר לא בצד האפל"
זוהי מן הסתם הסיבה שדויד ברוזה (בגוגל זה דיוויד, בשיר שזה דויד) העדיף להעניק לטקסט,שיהונתן גפן כתב עפ"י המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, טמפרמנט קצבי של מצב רוח טוב – בסגנון רומבה פלמנקו בעיבוד סלסה תוסס ופריך וצליל אקורדיון, שלוקח למחוזות הנוסטלגיה הישנים. הדיבור שמגיע באמצע השיר הוא חלק מהדרמה המחויכת הזו שנשמעת כמעט פרודיה על הסגנון. מסוג השירים, שאינם מעידים על כך שיש לברוזה משהו דחוף לבשר עליו, אלא יותר התרפקות כיפית מלבבת נטולת דרמה, שתשיב משב רוח מרקיד מן העבר למופע שלו.
כל האהבה בגביע אחד/ יבש ושקוף/ כל האהבה-כוכבים וקוצים/ נתתי רק לך/ אבל את על עקב גבוה/ שוב ברחת ממני/ וכיבית את האש
אי אהבה! אבוי אהובה
לא עצרתי באמצע הקרב/ על שלום ופיוס, על חיינו/ על הלחם החם/ שפרוס על שולחן עונינו/ בחיבוק את גופך המסתי/ בנשיקות תמיד/ וכמו שאני מביט בך/ איש לא יביט בך
אי אהבה! אבוי אהובה
איך לא נתת לי כבוד/ לגבר שבשבילך את דמו הקיז/ ניפה בשבילך שק קמח/ חצה בשבילך את הים/ כמה עלוב/ שהייתי עוד זבוב/ שנפל למחשוף שמלתך.
אז אל תצפי שאותך אחפש/ ולאן שתלכי אלך גם אני/ תזכרי את מה שנתתי לך
ותשכחיני
אני ממשיך במסע הזה/ בצד הבהיר, לא בצד האפל/ ואגיש כוכבים נופלים/ לכל האומללים/ שיבואו אחרי.
הישארי לך שם איפה שאת/ הלילה כבר נפל עלי/ ואולי/ מחר שוב נתראה.
אי אהבה! אבוי אהובה
