אצטט ישירות את דבריו של המחבר והמבצע: "אינני משורר ואינני בנו של מלחין. כשאני כותב שיר, זה קורה רק כי הלב לוקח אותי לשם. כאילו הלב מזעיק אותי ואומר: תגיד, תוציא, אל תלחם בזה, זה רוצה לזעוק, אל תחביא, אל תחסום, תן לעצמך חופש לומר.אני מאמין שזה מה שצריך לקרות כדי שיצא שיר כזה שבחרתי לקרוא לו "שיר ילדים".
המועקה הזאת הולכת איתי שנים רבות. זה לחיות את חייך עם כאב שאין לו מרפא, והכאב הזה איתך כשאתה קם בבוקר וכשאתה הולך לישון. כשאתה מצחיק על הבמה ובעיקר כשאתה לבד עם עצמך, ואתה יודע שזה לא ישתנה אף פעם. אתה מתרגל, ויודע שאלה החיים וזה הגורל, ולמרות כל אלה קשה מאוד להשלים עם זה"
לא משורר. לא "הכי זמר", גם יוסי בנאי לא היה "הכי זמר", והאמנו לכל הברה שיצאה מפיו, כי היה כזה משורר- שנסונייר שמדייק בביצוע הסיפורים שלו. שייקה לוי, נשמע כאן עצוב על-אמת. שר את עצמו, את השיר הביוגראפי שלו, בלי לייפות. פשוט – כפי שכתב אותו, למעשה כפי שהוא מרגיש-חווה את הכאב. זה לא להיט. זה לא The Voice, זה המעט העגמומי שמכיל את כל הצביטה הגדולה שבלב.

כל כך הרבה דברים ראיתי בחיי,/ גם עצב גם חיוך היו חלומותיי./ חלמתי ילקוטים על גב של ילדים,/ ראיתי ילדים שמחים אך לא את ילדיי.
אף פעם לא אראה,/ אף פעם לא אשמע/ בכי של תינוק, שהלב פשוט נקרע./ אף פעם לא אראה,/ אף פעם לא אשמע,/ לא בכי של תינוק,/ לא צחוק של בת קטנה.
כל כך הרבה פרחים שתלתי בידיי,/ פרחים בצבע דם שמיים וענן./ המון צבעים עוטפים את כל זיכרונותיי,/ חבל שרק חסר לי שם הצבע של בניי.
אף פעם לא אראה,/ אף פעם לא אשמע/ בכי של תינוק, שהלב פשוט נקרע./ אף פעם לא אראה,/ אף פעם לא אשמע,/ לא בכי של תינוק,/ לא צחוק של בת קטנה.
כל כך הרבה צחקתי והצחקתי עד בלי די,/ שמעתי את הצחוק ממש כאן לפניי./ אם יש עוד איזה צחוק שלא שמעתי חי -/ נראה שלא אשמע כבר את הצחוק של ילדיי.
אף פעם לא אראה,/ אף פעם לא אשמע/ בכי של תינוק, שהלב פשוט נקרע./ אף פעם לא אראה,/ אף פעם לא אשמע,/ לא בכי של תינוק/ לא צחוק של בת קטנה.