"אני חרש" – באינטונציה הזו יכול היה להפוך ל"אני יורה" על משקל יהונתן גפן. המרחק בין לא לשמוע ובין לירות – כמה שזה נשמע מבהיל – עלול להיות קצר מאוד. כי החרש אינו שומע אבל הוא רואה.
איך הופכים נכות/ מוגבלות לכלי נשק באוריינטציה חייכנית-צינית-אירונית? זה בדיוק השיר הזה של דני ליטני. "חרשות" על רקע המציאות הפוליטית במקומותינו – היא יתרון. לעצום עיניים, לסתום אוזניים, ואתה מסודר. כשאתה עושה את זה במודע מתוך אגוצנטריות (לא מעניין אותי מה קורה, שילכו כולם לעזה) זה יכול להתפרש רע. אבל כשמדובר במגבלה פיזית אשכרה, אז גם אם הפסדת שמיעה של "דברים טובים", לפחות הרווחת אי שמיעה של דברים רעים.
הפרדוקס האירוני-מצחיק הוא שדני ליטני שר לאלה ששומעים, כי אחרי הכל אין משהו שיותר קשור לשמיעה מאשר מוסיקה. כאילו אומר לנו: תקשיבו ותיהנו מהשיר, אבל גם אין ברירה – אתם תשמעו את כל החארה מסביב, שאני לא שומע.
נו טוב, מה שחשוב הוא שגם קובי לוריא וגם דני ליטני רצו להשאיר אותנו אחרי הבלוז הזה עם חיוך על הפנים, משהו לא מובן מאליו בימים טרופים אלה של לפני בחירות, ועל רקע ביבי, ש"ס וכל מי ששווה להתחרש מולו.
אהבתי כי הפרעת הקשב של לוריא וליטני משאירה אותי אם לא בצד החרש של המתרס, לפחות בצד השפוי. וגם זה משהו. וחוץ מזה: כמו שדני ליטני שר את השיר, אסור להיות חרש.