הפשטות הצרופה. במעט מילים משדר זיו רובינשטיין חוויה אמיתית. סיטואציה בליל שקט, אלא שהשקט הזה נעדר מן הלב. ההתרגשות מורגשת. התובנה היא הנחמה: רובינשטיין מבדל אותה בזעקה: אין הבטחות בגדול, לא חייבים – בכל הכוח … המנגינה כמו המילים, היא פופ-רוק ישיר, לא מורכב, לא "אלטרנטיבי". אם בפתיחה המוסיקה מטעינה את השיר במתח דק. בהמשך ("מה שלא נוח") מוותר רובינשטיין על ה"שקט" ועובר לזעקה ולתזמור כבד מדי, שנע על אוטוסטראדת המיינסטרים הידידותית למאזין בעוצמות ההבעה שמפספסות מעט את דקות התחושה באובר דרמטיות.
שקט,אמצע הלילה,תמיד כשמישהו נירדם ,אחר מתעורר /שקט,
אף פעם לא די לה,/ תמיד כשמישהו ניפרד, אחר מתקשר
מה שלא נוח, לא יהיה בכל הכוח, אני לא מוותר..
שקט, אמצע החורף, הרוח שבחוץ נושבת כאב, שקט, ידך על העורף
היא מסדרת לי את הבלגאן שבלב..
מה שלא נוח…