כמה עצוב. Very Sad. אבל רוני אמיר אינו מתייפח על מר גורלו של היוצר שמחפש מוזות ושירים. על "הקרב" האבוד שהוא מנהל. מצד שני – מה הוא מגלה לנו? שפה לא לאס וגאס? שחייו של האמן קשים? שאי אפשר לחיות משירים, אבל שירים הם צורך, הם החיים. הוי.
מצד שני אם להוציא אותו עם נקודות זכות מהטקסט הזה – אז, כן, החיים כמו האמנות הם לעיתים האמת הכי באנאלית. "כאן כותבים שירים כדי לחיות", מצהיר אמיר וגורם לי איזושהי תחושת אי-נוחות, כאילו בא להגיד לו: עם על הדחיפות שבדבר, יש אפשרות – שכאן חיים כדי לחיות, והטקסט הזה אינו מעיד על משורר שחי כדי לכתוב. את יסורי הבחור עם הגיטרה שר רוני אמיר בזחיחות, באיפוק נעים, כמעט דיבור – בעיטורי פסנתר וצ'לו מעודנים, בטון שמשדר עצבות בלי לגלוש לדרמה.

בקרב הזה אין מנצח / וגם אין טעם להפסיד / צריך פשוט לקרוא / לקרב הזה חיים
והבחור הזה יודע / שכל עוד כאן הוא יישאר / ילך לסופר / לחפש את השירים