ארקדי חילק את השיר לשני חלקים: אקוסטי, שקט, רוקיסטי חשמלי כסחיסטי. זה כמעט שקוף: מצד אחד "הוא" מרגיש שחושש לאבד אותה, שמוכן כמעט ללא אוויר למגע ידיה. מצד אחר ה"אני" הלא מנומס ששם פס, שיכול לזרוק אותה ולחיות בלעדיה. דוכין הרך, דוכין המכוסח. האם הניגודים האלה מסתדרים בשיר? לי זה נשמע מדי מתוכנן ה"לבן-שחור" הזה, נטול שאר רוח ומקוריות. (מילים ולחן: ארקדי דוכין)
