החלטות קשות של המנטורים הן חלק מסיפור ההצלחה של דה וויס. המטרה היא להציב זה מול זה שני מבצעים מעולים. ההתנצלויות יגיעו בסוף. שלומי שבת יזיל דמעה. שרית חדד תראה כמה היא נקרעת. יובל ושלומי ינסו להיראות קוליים. אביב גפן ישחק אותה שכלתני.
מהות ההחלטה תיקבע על חוט השערה. המוטו בהחלטה: כמה הזמר או הזמרת קרובים יותר לעצמם. כמה הקול הוא ביטוי לאישיות שלהם, כמה הם מתעלים מעל לטכניקה. הרמה בתוכנית גבוהה מאוד – טכניקה הופכת משנית.
התחרות בין רודי ביינסין ומורין אסרף תדגים את ההבדל הזה. הן שרו בדואט את Killing Me Softly של רוברטה פלאק, אחד השירים היותר מכוסים בתולדות הפופ. אסרף נתנה ביצוע חיים. היא הפנימה את מה שביקש ממנה שלומי ברכה – להשתחרר מפורמט ביצועי בתי המלון המהוקצעים שלה, ולנסות לדלות מתוכה משהו שהוא יותר היא. ולמרות הביצוע הכמעט מושלם שלה, עדיין היא נשמעה מעט טכנית מול ה – Soul הטבעי המושרש ב – רודי ביינסין.
גם הדו קרב בין דנה צלח לשרון גולאברי, ששרו "אני חיה לי מיום ליום", הציב בעיה לא פשוטה בפני המנטורית שרית – שתיהן זמרות שמגיעות ממקום של כאב, שמגיע לשירתן. במי לבחור? במי שמביעה כאב גדול יותר? כמו שרית גם אני בחרתי בדנה צלח, כי בשירתה היו דקויות שמייחדות זמרות בלוז גדולות, יותר עשירה, יותר מגיעה ממקומות עמוקים שמתחת למיתרים.
שלומי שבת הסכים, נדמה לי, עם האבחנה של מוש בן ארי שזיהה את החספוס המיוחד בקולו של ניב מנצור שהתמודד מול אסף יעקב בקאבר לשיר "גשם" של "בנזין". גם כאן – לא הסלסול המוצלח מאוד של שניהם – אלא אלמנט אחד ייחודי מאוד, אותו חספוס, קבע מי ימשיך הלאה.
ההחלטה הפחות ברורה הייתה של אביב גפן בדו קרב בין מייקל ג'ייד (שהגיע מלוס אנג'לס) ובין מנאר שהאב משפרעם. גפן עשה את כל הסימנים – שג'ייד עדיף (גם קוואמי, איש המקצוע מחו"ל יעץ לבחור בו) , אבל בחר בשהאב. שניהם, אגב, נתנו ביצוע פופ מושלם מכל בחינה של We Are The People, במיוחד השליטה של שאהב, לא רק בקול, אלא בנוכחות הבימתית (תנועה, הבעה), ובכל זאת כאן לא הבחנתי באיזשהו פער בביצוע של השניים שיגרום לי להעדיף זה על פני זו, או זו על פני זה.

ניב מנצור-אסף יעקב, שרון גולאברי – דנה צלח
רודי ביינסין נגד מורין אסרף