ככה לא כותבים היום. שום יוצר מודרני לא היה מרשה לעצמו להתפייט באופן הזה. יוני יעיש יכול להרשות עצמו. יש לו את זה. יוצאת לו טבעי – השפה הארכאית הזו, מסתלסלת אותנטי. מילולית ומוסיקלית. זר של כמיהות וגעגועים הוא קטף לה. בהמשך יהפוך ל"זר של קנאה"… צרור מכתבים ריחני הביא לה. מצד שני – "מכתבים מוכי גורל" במשמעות של חלכאים, עלובי נפש…
הניגודים האלה קיימים גם בשאלה-תמיהה שמפנה אליה – מה היה בשבילה – "חמלה או שיח קוצים, פריחה או עלי שלכת"? אגב, עלי שלכת הם לאו דווקא קונוטציה שלילית. המראה שלהם מאוד רומנטי.
לחן נוגה לתפארת, צלילי פסנתר ותזמור מרככים. מגע של תוגה בצליל נשיפה, צליל מיתרים נשזר בניואנס מיוחד. המנגינה יפת תואר, הקול שר את המילים ברוך ובחום, מסתלסל, מחלחל, מאופק ואסתטי.
את השיר ביצע לראשונה אייל גולן. זוהי מעין "גרסת כיסוי" של היוצר עצמו. קולו געגועיו של אייל גולן – יופיו וכבודו במקומו. הגרסה הזו – עשירה ומעניינת יותר מבחינת העיבוד. (האזינו מטה לשתי הגרסאות) היא מאשרת: יוני יעיש הוא ללא ספק אחת התגליות הגדולות של המוסיקה הישראלית המקומית העכשווית בנוסחים המסורתיים שלה, כי לא מדובר רק בקול (מזה יש לנו הרבה, גם אייל גולנים לא מעטים) ותרשו לי לא להשתמש במושג "מוסיקה מזרחית". לא "ים תיכונית". תרשו לי לא להגדיר אותו. רק להאזין.

זר כיסופים קטפתי לעת ערב /צרור מכתבים הבאתי ריחני /שברי מילים שלא יבשו עדיין /מילים אשר הקריבה דמעתי /זר כיסופים ערגתי לעינייך /שזרתי בו את כל געגועי /סליחה שנרקמה מדמעותייך / ועוד אחת נשאתי בידי
וקולי נמלא געגועים /מה הייתי לך ואת נדרשת / האם חמלה או שיח קוצים/ האם פריחה יפה או שלכת /ויומי נמלא בחרטה / מה הייתי לך ואת נעצבת /דמותך הותירה בי חולשה / והיא כל כך יפה אך נעזבת
זר כיסופים הבאתי לעת ערב / צרור מכתבים מוכי גורל / חלקת אוהב הבאתי עד אלייך / את ריח הכאב אשר נמהל / זר של קנאה הבאתי מגני / שזרתי לכבודך כל כוחותי / וגם סליחה הבאתי עימדי / ועוד אחת ערמו לך לילותי
וקולי נמלא געגועים…